תביעת לשון הרע נגד כתב עיתון בגין פרסום כתבה שקרית

הקדמה לפניי תביעה נזיקית לפצוי סטאטוטורי בסך- 100,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1963 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בשל נזקים שנגרמו, לטענת התובע, עתונאי במקצועו, לשמו הטוב נוכח פירסום מכתב שכתב מזכיר הנתבעת, מר קובי אביבי, כנגד התובע, מיום 9/11/15 (להלן: "המכתב").

נוכח קביעתו של בית משפט השלום באשדוד במסגרת פסק דין בתיק 62989-02-15,לפיה הדברים שפירסם התובע בכתבה נשוא התובענה שם, אמת הם והתובע אינו שקרן אלא דובר אמת, הרי שקמה לתובע עילת תביעה זו לפי חוק איסור לשון הרע נגד הנתבעת בגין הפירסום המכפיש והשקרי שהופץ נגד התובע ואין לנתבעת הגנה של "אמת דברתי". כן לא יכולה לעמוד לנתבעת הגנה "תום לב", שכן הוכח כי הידיעות שפירסם התובע אינן שקריות ופירסום המכתב בוצע בתכנון מראש על מנת לפגוע בשמו הטוב של התובע.

...

בדומה סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין לקבל את טענת התובע כי עצם צירוף המכתב לכתבי הטענות יש בה כדי להוות משום לשון הרע כפי שביקש לטעון בחקירתו : " בכתב התביעה מותר לרשום מה שרוצים, יכול להיות שאם היה שולח רק את כתבי התביעה, אין מניעה בכך, כוונתי לכתב התביעה שהמועצה הגישה נגדי שם ניתן לכתוב מה שרוצים להבדיל מהמכתב שפורסם על ידי המועצה. לא תבעתי את מר אביבי שהוא הפיץ אני תבעתי את מר אביבי ואת המועצה כנגד הדברים שנכתבו במכתב הנלווה " ( ר' בעמ' 16 , שו' 22-26).

למעלה מן הצורך, אציין כי אף אם היה נקבע כי תוכן המכתב מהווה לשון הרע, הרי שסבורני כי פעולת הנתבעת היתה מוגנת בהתאם להגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת הוכיחה כי עשתה את הפרסום באחת הנסיבות הסעיף 15 לחוק וכן הוכיחה כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות עת לכתחילה נשלח לחברי המועצה, ומכאן חזקה על הנתבעת כי פעלה בתום לב. אשר על כן התביעה נדחית.

אימוצה אינו כרוך בשינויי הלכה מפליגים, אלא מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עיקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פירסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

האם היתנהל משא ומתן עם מועצת בני עי"ש ביחס לחלוקת ההכנסות בכתבה נאמר, כי ממידע שהיתקבל במערכת העתון, מיתנהל משא ומתן בין המועצה לבין מועצת בני עי"ש ביחס לחלוקת הכנסות, ולפיו תעביר המועצה לבני עי"ש סך של חמישה מיליון ש"ח מתוך ההכנסות המתקבלות בגין איזור התעשייה "כנות". בעיניין זה, הצהיר מר דרור שור, ראש מועצת באר טוביה, בתצהיר עדותו הראשית כך (סעיף 8 לתצהיר): "אבהיר בצורה חד משמעית – אין ומעולם לא היה כל מו"מ בין המועצה ו/או מי מטעמה לבין המועצה המקומית בני עי"ש ביחס ל'הסכם הכנסות' כפי שנכתב באופן שקרי בכתבה. כיוון שלא היתנהל כל מו"מ כאמור, ממילא לא 'התגבש' כל הסכם שכזה, לא על 5 מיליון ₪ ולא בכלל. הכתבה היא בדיה מוחלטת, שאין לה כל אחיזה במציאות." מר שור אף הכחיש עניין זה בחקירתו הנגדית (ראו עמ' 18 לפרוט' ש' 7).

המועצה לא הראתה שהגישה תביעת לשון הרע נגד מר גארלה, והיא אף לא זימנה אותו לעדות על מנת לעמת אותו עם הדברים "החמורים" שיוחסו לה במכתבו למנכ"ל משרד הפנים.

בת"א 6228-03-09 נוף גינוסר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אינדקס הגליל בע"מ (1.2.2011) נקבע, כי יש בכתבה שפורסמה משום לשון הרע, וזאת על אף היתנצלות של העתון, היות והכתבה ייחסה בטעות הזנחה במלון שבבעלות התובעת, בעוד מדובר היה במלון אחר לגמרי.

...

אלמלא הוצגו ראיות שעל בסיסן הגעתי למסקנה, כי יש אמת בעיקרי הדברים, אזי ספק אם הנתבעים היו זכאים להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.

סוף דבר לא מצאתי ממש בתביעה, ובהתאם היא נדחית.

בשים לב לעובדה, שהנתבעים עמדו בפני סיכון בסכום של 250,000 ₪, ולאור התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

ביום 18/02/18 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בעילת לשון הרע, בהליך שניפתח בבית משפט השלום בפתח תקווה (להלן: "התביעה כאן") כנגד שלושת הנתבעים - הנתבעת מס' 1 היא החברה המוציאה לאור של השבועון, הנתבע מס' 2 הוא העורך הראשי ומנכ"ל השבועון (להלן: "העורך"), והנתבעת מס' 3 היא העיתונאית שכתבה את הידיעה (להלן: "הכתבת").

הנתבעים הדגישו בתצהיריהם כי משענייננו בתביעת לשון הרע נגד עתון בגין כתבה שפורסמה, מוטל על התובעת נטל מוגבר להוכחת טענותיה ונזקיה, ולו בשל הצורך שלא לפגוע בחופש הביטוי.

דיון והכרעה התובעת עותרת לפצוי בגין הוצאת דיבה באמצעות פירסום שקרי, מכפיש ומשפיל בארבע אמירות שנכתבו בכותרת המשנה ובגוף הידיעה, וזו לשונן (להלן: "האמירות"): כותרת משנה: "חברת כפר הנשיא בכלא" (להלן: "אמירה מס' 1") "החברה חשודה שמעלה במשך שנים בכספים וגרפה לכיסה סכום של כ-2.5 מיליון ₪. ..." (להלן: "אמירה מס' 2") "בדיקת המישטרה לקחה כשנה, ובה נבדקו נתיבי הכספים, איסוף הראיות, והחשבונות בהם הוסתרו הכספים. ..." (להלן: "אמירה מס' 3") "בזמן הקרוב המישטרה צפויה להגיש נגדה כתב אישום." (להלן: "אמירה מס' 4").

...

לאור המפורט לעיל ובהיעדר נזק קונקרטי ובהינתן מסקנתי לעיל, כי בפרסום מושא התביעה כאן לא מתקיים לשון הרע על פי החוק, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש ודין טענתה זו להידחות.

סבורני כי יש בידיעה כזו עניין לציבור הקוראים של השבועון ובבחינת מעין follow up עיתונאי מתבקש.

סוף דבר התביעה נדחית.

הנתבע הגיש כנגד התובעים וכן כנגד שני נתבעים נוספים תביעת לשון הרע בשל פירסום הכתבה לעיל.

האם הפרסומים מהוים לשון הרע סעיף 1(3) לחוק, מגדיר "לשון הרע", כפרסום אשר יש בו כדי: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו". לפי סעיף 2 לחוק, פירסום יכול להיות בעל פה או בכתב או בכל אמצעי אחר, והוא יהווה "פירסום" על-פי החוק, ככל שהגיע לאדם אחר זולת הנפגע.

סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה כאשר "הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לאחר שבחנתי הנסיבות שלפניי, מצאתי לקבוע כי האמור בפירסום השני חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10), מנימוקים כדלקמן: הכתבה מתארת כאמור את הנתבע כמי שמונע משיקולים זרים וכתיבתו העיתונאים אינה אובייקטיבית אלא מוטית ואף פוגעת אנשי ציבור אחרים שמילאו את תפקידם- התובע השתמש בביטויים שאינם משתמעים לשני פנים: "אייל בן שמחון אתה טובל ושרץ בידך....ככה זה כשחשבון הבנק של בן שמחון רופד מכספי ציבור של המשכן... אני מבין בן שמחון שמעתה יהיה סוף למאות אלפי שקלים שזרמו לחשבונך מהמשכן ובגלל זה אתה יוצא מגדרך להגן עליו, ולתקוף את ראש הערייה...". מדובר להתרשמותי בדברים שהם בבחינת פגיעה בשמו הטוב של הנתבע.

הנתבעת התייחסה בפירסום לכתבה השקרית שלטענתה פירסם התובע כנגד בעלה, וכן השמיצה את התובע בציינה: אוי לאנשים הללו, כמוך, המסתתרים מאחורי סיממנים חצוניים של הדת כגון כיפה, שמירת שבת, וכו.

...

סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה כאשר "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לאחר שבחנתי הנסיבות שלפניי, מצאתי לקבוע כי האמור בפרסום השני חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10), מנימוקים כדלקמן: הכתבה מתארת כאמור את הנתבע כמי שמונע משיקולים זרים וכתיבתו העיתונאים אינה אובייקטיבית אלא מוטית ואף פוגעת אנשי ציבור אחרים שמילאו את תפקידם- התובע השתמש בביטויים שאינם משתמעים לשני פנים: "אייל בן שמחון אתה טובל ושרץ בידך....ככה זה כשחשבון הבנק של בן שמחון רופד מכספי ציבור של המשכן... אני מבין בן שמחון שמעתה יהיה סוף למאות אלפי שקלים שזרמו לחשבונך מהמשכן ובגלל זה אתה יוצא מגדרך להגן עליו, ולתקוף את ראש העירייה...". מדובר להתרשמותי בדברים שהם בבחינת פגיעה בשמו הטוב של הנתבע.

לפיכך, ומשלא מצאתי כי הפרסום חורג בנסיבות העניין ממתחם הסבירות, אני קובעת כי הפרסום חוסה תחת הגנה זו. די באמור לעיל כדי לסיים את הדיון בפרסום זה. עם זאת מצאתי להוסיף כי לנתבעים אף עומדת ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק: סעיף 15(3) לחוק קובע כי תהה זו הגנה טובה אם: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר"   תחולת הסעיף מותנית בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 295].

תוצאת האמור שהתביעה נדחית.

כתב התביעה היתייחס להוצאת לשון הרע, ובמקביל צורפה במלואה גם הכתבה אליה היתייחס התובע.

פרקליטיו של סעדיה, עוה"ד עמיקם הדר וחדוה שפירא:" מדובר במקרה חמור ביותר של זיוף והונאה. רופא רשם ללא בדיקת החולה ממצאים על סמך אמירה של אח של המתלונן שהתחזה לו. הרופא וקופת- החולים כשלו ונפלו בפח שטמן להם האח." תגובת כללית שירותי בריאות:" לכללית אין כל צד ומעורבות למקרה. מדובר בסכסוך משפטי- משפחתי שבמהלכו הוטעה הרופא ביודעין ובמתכוון על ידי אחד האחים המעורבים". מי ומי בהליך – בעלי הדין ושני העדים שנשמעו התובע הציג עצמו כמי שניפגע בתביעה זו בשל פירסום כתבה העוסקת בלשון הרע כלפיו.

התובע סבור כי אין כל ספק שהכתבה שפורסמה ע"י הנתבעים היא שקרית וביסודה דברי לשון הרע כלפיו והכפשת שמו הטוב ברבים.

לגישת הנתבעים, מדובר בפירסום מותר ומוגן שאין בו כדי לגלות עילת תביעה כלשהיא כנגדם וזאת בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע .

בענייננו, הפירסום מהוה דיווח נכון והוגן על חקירה פלילית שהתנהלה באותה העת בעיניינו של התובע (1) סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה במקרי פירסום בהם קיימת חובה חוקית, מוסרית או חברתית לערוך את הפירסום, וכלשון הסעיף - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". דיווח עתונאי כשלעצמו מקיים חובה "מוסרית או חברתית". התיקשורת בכלל, והעיתונאות הכתובה במסגרתה, מקיימים את חובתן כאשר הם מעבירים לידיעת הציבור דיווחים וידיעות, בין היתר גם אודות היתנהלות דומה לזו שהובאה בכתבה.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.