תביעת לשון הרע נגד כלי התקשורת על ידי כלי התקשורת

התובעת, בלה וינשטוק, הגישה תביעת לשון הרע נגד מספר כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בגין סדרת ידיעות שפורסמו בעניינה בתקופה שבין 1.5.97-19.6.97, אשר סיקרו את פרשת מעצרה ומשפטה בלונדון בחודש מאי 1997.

בפסק דין שניתן על ידי בית משפט המחוזי בבאר שבע, אושר פסק דינו של בית משפט השלום משנת 1998 בו נפסקו פיצויים בגובה 100,000 (כ-125,000 בערכי 2009) לטובת קצין מישטרה, לו יוחסה תרמית בתיק גירושין של עבריין, על ידי העתון הנתבע.

...

לאור האמור, ובהתחשב בתפוצתו של העיתון אני קובעת כי על עיתון "מעריב" לפצות את התובעת בסכום של 40,000 ₪.

לאור שיקלול הגורמים האמורים, אני קובעת כי על עיתון "ירושלים" לפצות את התובעת בסך של 120,000 ₪.

סיכומו של דבר, התובעת נמצאה זכאית לסכומים שלהלן משלושת הנתבעים: עיתון הארץ-30,000 ₪; עיתון מעריב-40,000 ₪; עיתון ירושלים-120,000 ₪.

המשיב טוען בתגובתו כך: המבקשים חסרי תום לב, שכן הם לא גילו לבית המשפט, שהמבקש 1 מנהל תביעות לשון הרע נגד מספר עיתונאים וכלי תיקשורת בנושאים הקשורים להיתמוטטות אשכול החברות שהוקם, מבלי לבקש את עיכוב ההליכים בהן.

בתשובת המבקשים לתגובה נטען כי אין קשר בין עילת התביעה בהליך הנוכחי לבין עילותיהן של שתי תביעות לשון הרע שהוגשה על ידי המבקש 1 ואף הבירור העובדתי הנידרש במסגרתן הוא שונה.

...

לא שוכנעתי שתביעות לשון הרע המתנהלות מטעמו של המבקש 1 רלוונטיות להליך שלפניי או להליך הפלילי.

מכל מקום, לא מצאתי שיש בעצם התנהלותן של תביעות לשון הרע כדי לשנות את המסקנה שיש לעכב את ההליכים בתיק שלפניי.

לפיכך אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה עד לקבלת הכרעת הדין בת"פ 52446-06-16, המתנהל בבית משפט המחוזי בתל אביב.

All the world's a stage, And all the men and women merely players; They have their exits and their entrances, And one man in his time plays many parts As You Like It (William Shakespeare) כללי התובע, מר אייל גולן, הגיש תובענה כספית בעילת לשון הרע, כנגד הנתבעים בשל סטאטוס שפירסמו הנתבעים 2 ו- 3 ה"ה טל ברמן ואביעד קיסוס, בעמוד הפייסבוק של תוכנית הבוקר אותה הם משדרים ברדיו FM99, שם הציגו את התובע, כנטען בכתב התביעה, "כמי שמנצח על רשת של ניצול קטינות" (ראו סעיף 6 לכתב התביעה המתוקן), וכן בשל אמירות והתבטאויות שונות במסגרת תוכנית הרדיו שלהם בשתי הזדמנויות שונות, האחת בתוכנית מיום 8.12.13 כאשר נטען שהנתבעים הציגו "מעשה חסד שנעשה בצנעה על ידי התובע והציגו אותו באופן שלילי ופוגעני, תוך שהם קושרים זאת לפרשה שזכתה לכינוי 'פרשת הזמרים והקטינות' ... במטרה להשתלח בתובע באופן מכוון..."; השנייה, בתוכנית הבוקר מיום 24.12.13 בה טען התובע ש"הנתבעים הציגו את התובע כמי שתלמידות בית-ספר מגיעות אליו ביתו 'להיבחן' בתום תוכנית הלימודים וככזה שישתף פעולה עם אותן בנות.

הנתבעים התגוננו בטענה כי "פרשת משחקי חברה" סוקרה בהרחבה על ידי כלי התיקשורת השונים ואשר עסקו בה בהרחבה, כאשר בחלקם אף הובעה ביקורת חריפה כלפי התובע.

...

לשיטת הנתבעים הפרסומים לא חרגו מתחום הסביר באותה עת. מכל מקום, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית הוזמנו הצדדים לבית המשפט לדיון ביום 29.10.15, אליו לא התייצב התובע (מאחר ונחבל ערב קודם לכן), כאשר לאחר שיח מחוץ לפרוטוקול, הודיע בא כוחו לבית המשפט כך: "אבקש להודיע כי בהמלצת בימ"ש הגענו להסדר במסגרתו נבקש למחוק את התביעה..". ב"כ הנתבעים אישר את ההסכמה ובסופו של דבר ניתן פסק דין המורה על מחיקת התובענה ללא צו להוצאות.

עם זאת ולמעלה מהצורך ייאמר שדין הבקשה להידחות גם לגופה כמבואר להלן, וזאת נעשה על מנת לנסות ולייתר הליכים נוספים שלא לצורך.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 5,000 ₪.

הכתבה הופצה על ידי המשיבה 2 לכלי תיקשורת בנלאומיים, ובכללם כלי תיקשורת ערביים, והיא שודרה ברחבי העולם.

להשלמת התמונה יצויין כי המשיבים 2 ו-3 הגישו בצרפת תביעות לשון הרע נגד הכתבים קרסנטי וגוז אשר פירסמו מאמרים ברוח זו ובית המשפט בצרפת קיבל את התביעות וקבע כי קרסנטי וגוז אחראים בלשון הרע.

אך כאשר כלי תיקשורת חוטא בדווח מוטה, מגמתי ושקרי, אין הוא משרת תכלית זו. לטענת העותרת אין לתת הגנה לכלי תיקשורת ולאנשי תיקשורת המוציאים את דיבת המדינה וצה"ל רעה, אלא יש להוקיעם ולנקוט נגדם צעדים של ממש.

...

בתשובתו מיום 23.9.2007 הטעים עם זאת מנהל המשיבה 1 כי טענת העותרת לפיה הכתבה בוימה מקובלת עליו בציינו כי לאחר הפצת הכתבה: החלה דרך ארוכה לחשיפת האמת ולביסוס העובדה הידועה לנו כיום, שהאירועים באותו יום למעשה בוימו ע"י צלם הרשת בעזה, מר טלאל אבו-רחמה.

מנהל המשיבה 1 הוסיף והדגיש, כי על פי הכללים המנחים את פעולת המשיבה 1 לא ניתן בנסיבות אלה לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי המשיבה 2, וכלשונו: על אף כל האמור לעיל ולמרות שברור שרשת הטלוויזיה "פראנס 2" ועובדיה לא הקפידו בדיווח מקרה מחמד אדורה על מקצועיות עיתונאית, כללי לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינם מאפשרים שלילה גורפת של תעודות העיתונאי שברשותם.

סוף דבר - בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את העתירה אך בנסיבות העניין אוסיף ואציע שלא לעשות צו להוצאות.

כעולה מפסק דינה של השופטת חיות, אין במסקנה זו, כמובן, משום נקיטת עמדה בכל הנוגע לאמינותה של הכתבה הנדונה ולדברי המשיב 3 שליוו את הכתבה.

העותרת לא הראתה עילה להתערבותנו בשיקול דעת זה, ולפיכך דין העתירה להידחות.

התובעת, בלה וינשטוק, הגישה תביעת לשון הרע נגד מספר כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בגין סדרת ידיעות שפורסמו בעניינה בתקופה שבין 1.5.97-19.6.97, אשר סיקרו את פרשת מעצרה ומשפטה בלונדון בחודש מאי 1997.

בפסק דין שניתן על ידי בית משפט המחוזי בבאר שבע, אושר פסק דינו של בית משפט השלום משנת 1998 בו נפסקו פיצויים בגובה 100,000 (כ-125,000 בערכי 2009) לטובת קצין מישטרה, לו יוחסה תרמית בתיק גירושין של עבריין, על ידי העתון הנתבע.

...

לאור האמור, ובהתחשב בתפוצתו של העיתון אני קובעת כי על עיתון "מעריב" לפצות את התובעת בסכום של 40,000 ₪.

לאור שיקלול הגורמים האמורים, אני קובעת כי על עיתון "ירושלים" לפצות את התובעת בסך של 120,000 ₪.

סיכומו של דבר, התובעת נמצאה זכאית לסכומים שלהלן משלושת הנתבעים: עיתון הארץ – 30,000 ₪; עיתון מעריב – 40,000 ₪; עיתון ירושלים – 120,000 ₪.