תביעת לשון הרע נגד חברת החשמל בגין התבטאויות פוגעניות

השאלה אם יש בביטוי משום לשון הרע אם לאו תבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג (2) 333, בעמ' 338; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נגד בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, בעמוד 562; ע"א 1104/00‏ דוד אפל נגד איילה חסון, פ"ד נו (2) 607; אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור (1997) בעמוד 122); ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281).

" שאלת קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע נבחנת בשני נדבכים, נדבך האחריות ונדבך ההגנות, אשר קיימת ביניהם מעין מקבילית כוחות: "להמחשת הדדיות זו שבין נדבכיו השונים של החוק טלו מקרה שבו נקבע כי נעשה פירסום של דבר לשון הרע (קרי נתקיים הנדבך הראשון), אולם הדיבה אינה פוגענית במיוחד, כי אם מתונה. ניתן להניח כי מידת החומרה של הביטוי הפוגע תשפיע למשל על מידת העניין הצבורי הנידרש בגדר הגנת אמת דברתי (סעיף 14 לחוק), ועל בחינתה של שאלת תום-הלב במסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק.". (כב' השופט ריבלין בעיניין שוקן).

מירי אף שקלה להיתמודד לראשות הרשות המקומית בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, אולם בסופו של דבר חזרה בה מכוונתה זו. יחד עם זאת, איני סבורה כי בנסיבות העניין חוסים הביטויים, ולמצער חלקם, תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הן משום שנוסחו כעובדות ולא כהבעת דיעה גרידא והן משום שלא שוכנעתי כי פורסמו בתום לב. התביעה הוגשה כנגד מספר פרסומים, הכוללים ביטויים שחומרתם שונה.

...

סוף דבר דין התביעה להתקבל ודין התביעה שכנגד – להידחות.

הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 12,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאותיה בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

לתובעת ולנתבעת שכנגד (להלן: קסניה) ביקורת חריפה על פעולותיה של העמותה, לה נתנה ביטוי בקבוצה בפייסבוק הקרויה "פרויקט יהב האמת". ה"פוסטים" שהעלו ענבל וקסניה בקבוצת פייסבוק זו הביאו לתביעות הדדיות בגין פירסום לשון הרע.

המסגרת הנורמאטיבית הכרעה בדיני איסור לשון הרע הנה הכרעה ערכית, וערכים, בהשאלה מדברי המתורגמן הכפרי סאקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט", הנם שאלה של גיאוגרפיה, אולם - על אף היותם בעלי מימד אוניברסאלי - הם גם שאלה של היסטוריה, תרבות וחברה.

(ע"א 36/62 עוזרי נ' מלמד, פ"ד טז 1553, 1559 (1962); ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 301 (1977); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); רע"א 7943/01 נור נ' יערי (פורסם בנבו, 16.10.2001)).

הינה איפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות .

בא-כוחה טען בסיכומיו בכתב כי מדובר בקללות, וכי "קללות אינן מהוות לשון הרע". בסעיף 41 לסיכומיו הוא כתב: "אם נברור את המוץ מהתבן נגלה חיש מהר כי בנגוד לפרסומים שפירסמה התובעת אין כל פרסומים פוגעניים זולת תאור התובעת כאחת שעובדת באחד מהמקצועות העתיקים בעולם". הוא לא טען כי במציאות קסניה עוסקת בזנות.

ואם נגזר על בתי המשפט לידון בתביעות בגין פרסומים מסוג זה אשר יציפו את שעריהם, חזקה שהם לא יירתעו אלא יעמדו בפרץ ויישמו את חוק איסור לשון הרע, שנועד להגן על שמו הטוב של אדם, כנגד כל המשמיצים, המשפילים והמבזים.

...

ההגנות משקבענו כי הפרסומים של קסניה, שקדמו לפרסומים של ענבל, אינם עולים כדי לשון הרע, נדחית טענתה של ענבל בכתב הגנתה לפיה על פרסומיה חלה הגנת סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע ("הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן").

התוצאה הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 2.11.2017, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

בכתב התביעה שם טען התובע כי במהלך סיום יום העבודה בגן הלאומי ביום 24.9.12, ובעת שהוא עלה לאוטובוס שאמור היה להסיע את העובדים מהאתר, צעק לעברו ישי סלע בנוכחות עובדים שהיו במקום את המילים: "פסיכופט, אידיוט, חתיכת חולה נפש". ביום 9.2.15 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין") בתיק הסע"ש בו קבל בית הדין את גרסת התובע, וקבע כי אמירות הנתבע, ישי סלע, כלפי התובע מהוים פירסום העולה כדין לשון הרע, ובגין כך חויב הנתבע שם, ישי סלע, לשלם לתובע פיצוי ע"ס 2,500 ₪.

הינה איפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות .

כך שפרסום ייחשב כ"לשון הרע" רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ראו גם: ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' - חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281 (1977)).

לאחר עיון בפירסום הכתבה, ובכללם, תגובת הנתבע ישי סלע, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בפירסום, ולו ברמיזה או במשתמע, כדי להוות לשון הרע כלפי התובע, ומשכך אינו מגלה עילת תביעה כלשהיא נגד הנתבעים, ואנמק; הכתבה כוללת עולה סקירה של עובדות המקרה והמסכת העובדתית בגינן הגיש התובע את התביעה נגד הנתבע ישי סלע בגין לשון הרע בבית הדין האיזורי לעבודה.

...

אשר על כן, אני קובעת כי המדובר בפרסום אשר נתן ביטוי הולם וראוי להליך משפטי אשר התנהל בין התובע לנתבע ישי סלע, ולפסק הדין שניתן לטובת התובע בסופו של יום.

העולה מכל האמור לעיל הוא שאין בתוכן הכתבה, על חלקיה השונים, לרבות החלק המתייחס לתגובת ישי סלע, כדי להוות לשון הרע כלפי התובע.

משכשל התובע להרים נטל זה או להוכיח מהו היסוד או המקור המשפטי המקנה לבית המשפט השלום את הסמכות העניינית לאכוף על הצד שכנגד לקיים החלטת ערכאת ערעור בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ולפרסם את החלטתה – אני דוחה את בקשתו למתן צו המורה לנתבעים לעשות כן. לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (להלן – פרשת מיכאלי); ע"א 809/89 משיעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7 (להלן – פרשת משיעור); ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" נ' חב' חשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281, 293 (להלן – פרשת הארץ בעירעור)).

נקודות איזון שונות אלה עשויות להביא לתוצאה כי במקרה נתון, הרשות הציבורית המוסמכת תהיה מנועה במישור המשפט הצבורי מהטלת הגבלות צנזוריאליות על פירסום פוגעני שאינו מגיע כדי מפלס העוצמה המצדיק הגבלת ביטוי מפאת פגיעה ברגשות הציבור; בה בעת, אותו ביטוי עצמו שיותר לפירסום ברבים, עשוי להוות עוולה כלפי הפרט בגין לשון הרע, כדברי הנשיא ברק בפרשת אבנרי, בעמ' 870: "חופש הביטוי משמעו החופש לפרסם, ללא צנזורה מוקדמת, וללא עיון מוקדם, לא של האנשים או הגופים שעליהם הפירסום, ולא של רשות שלטונית כלשהיא, תוך נשיאה באחריות (אזרחית ופלילית), אם הדבר שפורסם מהוה לשון הרע". באופן דומה, יתכן כי ביטוי הכולל לשון הרע לא ייאסר לפירסום בצוי מניעה, כדי שלא להגביל את חופש הפירסום הצבורי, אך, בה בעת, הוא עשוי להוות מושא לתביעת לשון הרע בעקבות פירסום שלא נאסר (רע"א 10771/04 רשת תיקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308).

שהרי ההגנה על השם הטוב של האדם היא חלק ממערכת ערכית – חברתית כוללת המעצבת את דמותה של החברה, כדבריו היפים של אמנון רייכמן במאמריו "קול אמריקה בעברית? פנייתו של בית המשפט הישראלי אל הדין האמריקני בסוגיית חופש הביטוי", בתוך שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (2006) 185, עמ' 218: "הדיבה מהוה מרכיב הכרחי בעיצוב הזהות הערכית של החברה: המוניטין החיובי והשלילי נגזרים ממערכת ערכית מסוימת. זוהי אותה מערכת ערכית השוזרת את הפרטים לכלל חברה. אותו סוג של מעין קניין רוחני לו זכאי אדם עקב פועלו בחברה – השם הטוב – אינו רק סרח העודף, זנב-לוואי המתלווה לחיים החברתיים, אלא חלק מחוט המקשר בני אדם שונים לכלל אגד חברתי הקרוי קהילה. תביעת דיבה אינה רק תביעתו של אדם, אלא היא מהוה, ברובד מסוים לפחות, תביעתה של הקהילה כולה להגן על אותם מרכיבים המגבשים השתייכות אליה. השתייכות לקהילה משמעה, אם כן, השתייכות למערכת ערכים. הנימוס החברתי אינו רק ריטואל שעימנו במקרה; הוא מגן על ההשתייכות החברתית. תביעת דיבה נועדה לשמר מערכת ערכית זו, תוך הענקת משמעות להשתייכות זו." [ההדגשה לא במקור – א.פ. בגדר ערכי החברה המתגלמים בהגנה על כבודו של הפרט ועל שמו הטוב, ישנה חשיבות רבה לשמירה על רמתו של השיח הצבורי וסגנונו, על תרבות הוויכוח והביקורת, ועל הקניית ערכים חשובים אלה לנוער, דור העתיד של המדינה (י' זמיר "חירות הביטוי כנגד לשון הרע ואלימות מילולית", ספר זוסמן (תשמ"ו) 149, 154).

...

ת כללו של דבר: השופטת א' פרוקצ'יה סבורה כי יש לקבל את הערעור ולפסוק לזכותו של המערער פיצוי בשיעור של 15,000 ש"ח כערכם היום.

השופטת ע' ארבל סבורה כי יש לקבל את הערעור, אולם ראוי לחייב את המשיב לשלם למערער 1 ש"ח, ואילו המשנה-לנשיאה א' ריבלין סבור כי יש לדחות את הערעור.

לפיכך, נתגבש רוב לדיעה שיש לקבל את הערעור; יש מכנה משותף (בדעת רוב) לפסיקת הסכום שמציעה השופטת ע' ארבל, והתוצאה היא כפי שנפסקה בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל.

הידיעה, כי אדם עלול לשלם "קנס" של אלפי ₪ בגין התבטאות ב"פייסבוק" מייצרת אפקט מצנן כלפי התבטאויות באשר הן. התביעה דכאן, וגל תביעות השוטרים מהוים תביעות השתקה.

נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא 281, 293 (להלן: "עניין הוצאת עתון הארץ"), שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החירות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תפגם ולא תפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." ומן הכלל אל הפרט: מפאת חשיבות הפרסומים, להלן הפרסומים שנאמרו על-ידי הנתבעים: בעניינינו של נתבע 1: הפירסום הראשון - "עבד נערני (ערבי) מגייסים ערבים שבדם שלהם הם אלימים למישטרה...". הפירסום השני - "אין לי משהו רע נגד ערבים, רק לא רוצה שיאיישו תפקידים שמשתמשים בכוח כמו שוטרים במשטרת ישראל". הפירסום השלישי - "כי גם ככה בגנטיקה שלהם הם אלימים מופרעים...". בעיניינו של נתבע 2, עסקינן בפירסום אחד: "קוקסינלים מתחבאים מאחורי מדים!

לטעמי, אין מדובר בתביעת השתקה; הפרסומים אינם אך בגדר בשיח של קללות וגידופים כלפי "שוטרים". אלא, מדובר באמירה גזענית ופוגענית מטעם נתבע 1, ובאמירה פוגענית מטעם נתבע 2, כלפי שוטר ספציפי, אמירות שמהוות לשון הרע.

...

אשר על כן, הנני מורה על דחיית הסעד המבוקש.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל באופן בו יש לייחס לפרסומים, כפי שפורט לעיל, לשון הרע.

עם זאת, באשר לשיעור הפיצוי, דין התביעה להתקבל בחלקה.