בעיניין אטינגר נפסק כי על אף שמושא הפירסום באותו עניין הוא רופא בכיר ומשכך הוא אינו בבחינת "דמוית ציבורית" במובן המקובל; הרי שנוכח השפעתו על חייהם ועל בריאותם של פרטים מתוך הציבור, קיים עניין צבורי בפירסום.
כפי שנפסק בבש"א (חיפה) 14945/04 בנק אוצר החייל נ' משה לוי (11.8.2004), אליו הפניתה המשיבה:
"כאשר בא ביהמ"ש לשקול מתן צו לשעה, עליו ליתן משקל רב יותר לאנטרס הצבורי של שמירה על חופש הביטוי, ובמיוחד הדבר כך, כפי שנאמר בפרשת אבנרי, כאשר דנים בחופש ביטוי בנוגע לעינייני ציבור ולעניינים ו/או תפקידים שלציבור עניין בהם. אומנם המבקש בעניינינו אינו רשות ציבורית אולם בהיותו מוסד אשר נותן שירות לציבור ואשר לציבור ענין רב בו ובהתנהלותו, נכון להתייחס אליו באופן אחר מאשר אל אדם פרטי. כמובן שאין בכך כדי להצדיק, מניה וביה, פגיעה בלתי מרוסנת בשמו הטוב של המבקש אולם כאשר דנים אנו במתן צו מניעה זמני, בשלב מקדמי זה, עוד טרם הוכרעה השאלה האם מדובר, אכן בלשון הרע ולחילופין – האם חוסה הפירסום בצל אחת ההגנות האמורות בחוק, מן הדין ליתן בשלב זה, משקל רב יותר לזכות לחופש ביטוי על פני זכותו של המבקש לשמו הטוב" (שם בפיסקה 7).
כפי שנקבע בעיניין אטינגר, במקרה של צו למניעת פירסום נידרש מהמבקשת רף גבוה מהרגיל ועליה להציג כי לא קיימת למשיבה כל טענת הגנה של ממש:
"על המבקש להוכיח כי לא רק שהוא בעל סכויים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה לתביעה כל טענת הגנה של ממש. הקושי לעמוד בנטל זה אכן מוביל למיעוט של מקרים שבהם יינתן צו מניעת פירסום, אך הן הקושי האמור הן תוצאתו מבוססים על ערכי היסוד הטבועים בשיטתנו, ובמרכזם הצורך להגן על חופש הביטוי" (שם בפיסקה 10).
כפי שנקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פסקה 13 (4.3.2004):
"יש לבחון את הביטויים בהקשר בו הם נאמרים ובמסגרת בה הם מתקיימים, וככל שעולים קשיים פרשניים – יש להעדיף פרשנות לפיה הביטוי אינו מהוה לשון הרע".
גישה מקילה זו יושמה לא רק בעיניינם של נבחרי ציבור, נושאי משרות ציבוריות או דמויות ציבוריות מפורסמות, אלא גם במקרים בהם קיים עניין צבורי בפירסום הבקורת אודות פועלו ועסוקו של דמוית מסויימת, גם אם אינה בבחינת "דמוית ציבורית קלאסית" (ת"א (שלום ת"א) 19072/08 ד"ר כנען נ' וואלה תיקשורת בע"מ (4.7.2010).
...
בענייננו אומנם נוסח הסעד הזמני כ"צו מניעה זמני" אולם בחינת מהותו של הסעד הזמני המבוקש מגלה כי הלכה ולמעשה מתבקש סעד של מניעת פרסום, וכלשון הבקשה: "צווי מניעה זמניים האוסרים על הנתבעת לפרסם פרסומים בכל מדיה שהיא בקשר לתובעת". וכן סעד של צווי עשה להסרת הפרסומים, וכלשון הבקשה: "..המונעים מהנתבעת את המשך פרסום מלוא ה'פוסטים' והתגובות שפרסמה כנגד התובעת בכל מדיה שהיא, לרבות ברשת החברתית 'Facebook'".
כפי שנפסק על ידי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) ברע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' משה אטינגר, פ"ד נט(3) 308, בעמ' 315 (2004) (להלן: "עניין אטינגר"):
"ככלל, אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שכן בשלב זה- שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב. כך, אלא אם בית המשפט משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין לציבור".
כאשר מדובר בסעד זמני למניעת פרסום, בשלב המקדמי בו עוד טרם התבררה התביעה העיקרית, נקודת המוצא היא כי אין למנוע את הפרסום; שכן משקלה של הזכות לחופש הביטוי עדיפה וגוברת על משקלה של הזכות לשם טוב.
על כן, נוכח מכלול השיקולים שתוארו לעיל, לא מצאתי כי מתקיימים בענייננו התנאים למתן הסעד הזמני ועל כן דין הבקשה להידחות.
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
