באותו מקרה הוגשה על ידי התובעת תביעת לשון הרע בגין פרסומים אודותיה, והנתבעים עתרו לקבל מסמכים שונים הנוגעים למצבה הבריאותי והנפשי של התובעת.
זאת, מאחר שכמעט אין לך תביעת נזיקין שהתובע אינו טוען בכתב התביעה כי לפני התאונה או הארוע נשוא התביעה היה "מלא שמחת חיים" אך בעקבות התאונה "הפך לשבר כלי" (הדברים נטענים מצוות עורכי דין מלומדה כימעט בכל תביעת ניזקי גוף, אך השופט המנוסה אמור להבחין מתי התאור דלעיל משקף את מצב הדברים לאשורו, ולמרבה הצער, אכן יש לא מעט מקרים בהם הארוע התאונתי מיטלטל את חייו של הנפגע ומשנה את סיפור חייו).
לכן, כאשר בית המשפט ממנה מומחה בתחום הנפשי בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), יהא זה רופא פסיכיאטר.
בהנחה שעסקינן בפגיעה בפרטיותו של המטפל, ככל שהרלוונטיות של רשומי המטפל מוגבלת "לפריפריה או לשולי התביעה", ניתן ורצוי לנקוט בגישה מחמירה במישור זה ולסווג את הרישומים כלא-רלוואנטיים (עמית, בעמ' 287-286).
...
סיכום וסוף דבר
אסכם בקצרה את שנאמר לעיל:
(-) אין להרחיק לכת ולקבוע כי כל תובע, אך ורק בשל מעמדו כתובע, מאבד מיניה וביה כל זכות לפרטיות או לחיסיון.
כך מורה סעיף 50(א) לפקודת הראיות, אשר מגן על סודיותו של טיפול פסיכולוגי "אלא אם ויתר [המטופל] על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". ודוק: הפעלת החריג לעיקרון "תבעת – גילית" לא תחייב את השופט לאמוד את הפוטנציאל הראייתי של המידע החסוי מול עוצמת הפגיעה בפרטיות התובע ובסודיות הטיפול הפסיכולוגי.
בנתון לאמור לעיל, אף אני סבור אפוא כי עלינו לקבל את העתירה וליתן צו מוחלט במובן זה שהחלטות בתי הדין לעבודה – האזורי והארצי – אשר ניתנו ביחס לתרשומות שנערכו במהלכו של הטיפול הפסיכולוגי שניתן לעותרת, וכחלק מאותו הטיפול, תבוטלנה ושהתרשומות תישארנה חסויות ולא תימסרנה למומחה פסיכיאטרי מטעם המשיבים.