תביעת לשון הרע ועוולות מסחריות בגין פרסומים בעיתון

אם כי ציינו באותה נשימה, שבית המשפט מתבקש לפסוק את הסך של 42,186, ₪ הנזק עליו הצביעה הנתבעת 3 בגין ירידה בפירסום ועוד 100,000 ₪ בגין עוולת תאור כוזב לפי ס' 2 לחוק עוולות מסחריות ו"העבירות האתיות".

כך כתב הקורא: "שאלתי את עצמי כמה מסכנים אלה שפירסמו את עסקם כאלף יחידות פירסום של בעלי עסקים בוזבזו לריק - כמה פריירים אלה ששלמו כסף על דבר כזה. חשבתי לעצמי שלא תאמינו לי ותחשבו שאני סתם מתלונן ומנסה לרצות אתכם, ולכן צילמתי מספר תמונות מדברות בעד עצמם, המילים רק יכולות לתאר ולא יותר, בכל מקרה, לשיקולכם אם לפרסם את התמונות ואת העובדות הנ"ל." בחינת הפרסומים - התשתית המשפטית          עוולת פירסום לשון הרע קבועה בסעיף 7 לחוק, שלפיו "פירסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית ...". העוולה מכילה שני יסודות: "פירסום", המוגדר בסעיף 2 לחוק, והיות הפירסום בבחינת "לשון הרע", כמוגדר בסעיפים 1 ו-3 לחוק.

קיצורו של דבר, נוכח משמעותם ותוכנם של הביטויים בקונטקסט הכללי של הפרסומים; הרושם הכללי כי מדובר בהבעת דיעה; הבקורת העניינית שהובעה בפרסומים תוך פירוט הכשלים שבמודעות שפרסמו התובעים; זהותם של התובעים המנהלים עתון מקומי ונגישותם לתקשורת בהיותם בעלי עתון באותו איזור תפוצה; המצאותה של ההיתנגשות בתחום הספירה הציבורית; ועל אף הלשון הבוטה שננקטה בפרסומים - אין הפרסומים מהוים לשון הרע, ודין התביעה להדחות.

לפיכך, אין באי פירסומה משום חוסר תום לב. ביחס להגנת הגנת אמת בפירסום לפי סעיף 14, טענו התובעים, כי זו אינה חלה מחמת שאין בפירסום עניין צבורי והראיה לכך, לשיטתם, היא, שלא נזכר במפורש שם העתון שלהם (שוב, הטענה נטענה בכלליות ולא ברור לאיזה ביטויים המהוים לשיטתם לשון הרע היא מתייחסת).

...

שניהם נלחמים על מנת להציג לציבור את המידע ביחס לנתוני החשיפה של עיתונם ושניהם, בסופו של דבר, עושים זאת לא כשירות נייטרלי לציבור, מתוך תחושת שליחות ציבורית או עיתונאות לוחמת, אלא בעיקר על מנת להגן על האינטרסים שלהם.

הנתבעים מצדם מפרסמים סקר של מכון סמית לפיו עיתונם הוא במקום הראשון בלוד (ת/2 בעמ' 30 ו- 48 וכן ח"נ של הנתבע 2 בעמ' 28 ש' 15-25) וכן מודעה עצמית כי הינם במקום הראשון ברמלה לוד ובאר יעקב, ללא הפניה לסקר כלשהו (ראו ס' 4.13 לתצהיר התובע 2 והפרסומים בנספח יא שם) אני דוחה את יתר טענות התובעים, שלא מצאתי בהם ממש.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בית המשפט הוסיף, בהתייחסו לשאלת הסמכות העניינית, כי יש לראות בבקשה מהסוג הנידון משום בקשה לסעד ביניים שנועד לשרת את הסעד העקרי (כגון תרופה בגין פירסום לשון הרע).

שאלה נוספת נוגעת בתחולתו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו לשון הרע שפורסמה באמצעי התיקשורת, בנסיבות שבהן התביעה נסבה על תגובית שפורסמה באתר אינטרנט (לגישות השונות ראו ת"א (שלום ראשון-לציון) 5844/07 וינטרוב נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ (לא פורסם, 3.12.2009); ת"א (שלום כ"ס) 7830/03 בורוכוב נ' פורן (לא פורסם); ת"א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטרליד (לא פורסם, 1.8.2005); ת"א (שלום ת"א) 51859/06 דיסקין נ' הוצאת עתון הארץ (לא פורסם, 25.10.2008); ת"א (שלום קריות) 4815-02-09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט נ' מור, תק-של 2009(3) 23145); ראו גם רחל אלקלעי "אחריותו של ספק שירותי האנטרנט להעברת מידע מזיק" המשפט ו 151 (2001)).

בית המשפט קמא צידד באפשרות השניה: "במישור המהותי, אין לראות בקשה לחשיפת שמות גולשים כבקשה עצמאית העומדת בפני עצמה, אלא כסעד ביניים שנועד לשרת את הסעד העקרי, כגון תביעה בעוולה של לשון הרע או בעוולה מסחרית, או בגין פגיעה בפרטיות.

...

אף אין ספק, כי ככל שתיוצר סתירה בין חקיקה עתידית "לבין המשפט המקובל, יד החוק על העליונה" (ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 232) - אך לעת הזאת, בהעדר חקיקה, בתי המשפט הכירו בעילת תביעה, וסבורני כי אין מקום לקבוע עתה אחרת.

בית המשפט קמא התייחס לכך, שפסק דינו משנה מאמות המידה שקבעה השופטת אגמון-גונן בעניין פלונית, ולכך שמדובר בשינוי "באקלים המשפטי"; סבורני, כי אף אם אמות המידה שקבע בית המשפט קמא מקלות יותר מגישתה, הנה באותה תקופה התרוצצו בקרבה של מערכת המשפט מספר גישות - ובהן של סגנית הנשיאה פלפל, ואין לומר כי בחירת גישה פלונית או שינוי הימנה הוא שינוי באקלים המשפטי, בטרם פסק בית משפט זה את פסקו.

סוף דבר, אם תישמע דעתי יושב התיק לבית משפט השלום, וזה יעיין במידע המצוי בידי המשיבה - ויחליט אם להורות על חשיפתו בהתאם לכללים שבפסק דין זה. נוכח החשיבות הציבורית בבירור הסוגיה, ובמעמדה של המשיבה שאינה פועלת בתיק זה אך לתועלתה הפרטית, אציע שלא נעשה צו להוצאות.

על פי הנטען בכתב התביעה, מהות התביעה הנה הפירסום השגוי והמצג המטעה אודות כישוריו ומקצועיותו של הנתבע, אשר מציג עצמו הן במישרין והן בעקיפין, באנטרנט ובעתונות הכתובה, כמומחה ו/או פרופיסור לרפואת שיניים, על אף שאינו כזה, באופן המהוה הטעה על פי "חוק הגנת הצרכן", וכן עוולה מסחרית לפי "חוק עוולות מסחריות" ועוולה נזיקית של גניבת עין.

קביעתה זו כאמור, נקבעה באשר לתביעות לשון הרע בגין דברים שפורסמו באנטרנט והתבססה אף על הלכה קודמת בעיניין לשון הרע עקב כתבה בעתון, בה נקבע שהסמכות המקומית לידון בתביעת לשון הרע עקב כתבה בעתון היא במקום בו התפרסם העתון.

ואילו, המקרה שבפניי עוסק בעילות של הטעה במובן חוק הגנת הצרכן, עוולה מסחרית לפי חוק עוולות מסחריות וכן עוולה נזיקית של גניבת עין, וזאת בשל פירסום שגוי ומטעה המציג את הנתבע כמומחה ו/או בעל תואר "פרופיסור" לרפואת שיניים, על אף שאינו כזה.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על העברתה של התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר לו הסמכות המקומית לדון בה. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, שכותרתה "תובענה שאינה במקרקעין" קובעת את חלופות מקום השיפוט.

הנני דוחה טענתם זו. אמנם, ברע"א 530/12 שמחה יעקובוביץ נ' יוסף (ג'ו) אדוארד זיאס, 28/03/12 (להלן: "עניין יעקובוביץ") נפסק כי: "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז המרכז... כפי שבעניין קים – בית המשפט קונה סמכות משום שגם במחוז שיפוטו הופץ העיתון ובו הפרסום שבבסיס התביעה, כך גם בענייננו – בית המשפט במחוז קונה סמכות לדון בתביעה משום שגם במקום מושבו בוצע הפרסום באינטרנט". אולם, עניין יעקובוביץ אינו דומה לענייננו.

סבורני כי אין לראות בתביעה שבפניי כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט או בעיתונות הכתובה, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום.

במהלך הדיון המקדמי העלה ב"כ הנתבע טענות מקדמיות נוספות, שיש מקום לבררן, אולם מאחר והגעתי למסקנה שהסמכות המקומית נתונה לבית המשפט במחוז חיפה, אינני נדרש להן.

על יסוד כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי על פי הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, אני מורה על העברת הדיון בתביעה אל בית המשפט המחוזי בחיפה, שלו הסמכות המקומית לדון בה. ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

התביעה הוגדרה במהותה: "לשון הרע, עוולה מסחרית, נזיקית, עשיית עושר". 2.

ז) ביום 16/6/05 פורסמה ידיעה בעיתון גלובס ובה נכתב: "בנק הפועלים תובע 2.65 מיליון שקל מחברת שרנוע מכונות ממוחשבות ומהערבים לחובותיה עמיהוד ומרים רבין לבקשת הבנק הוציא ביהמ"ש צו לעיקול דירתם של המשיבים. בבקשת העיקול נאמר, כי לבנק התברר כי עמיהוד רבין נמצא במצב כלכלי קשה מאחר והחברות שבבעלותו שרנוע ואקסטרול נימצאות בקשיים כלכליים". ידיעה זו צורפה כנספח ו' לתצהיר התובע.

(3) בספרו של שנהר, דיני לשון הרע, ניתן טעם נוסף להגנת סעיף זה (בעמ' 197): והיא מניעת פגיעה אפשרית בניהול התקין של ההליך המשפטי וכדבריו: "כיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פירסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים". ראה לעניין זה גם, פסק דינו של כב' השופט רחמים כהן בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 42186/04 עו"ד רוני אילן נ' סוסר נחמן.

...

(8) המקרה דנן, הוא מקרה קלסי שלא ניתן להגיע בו למסקנה, כי מה שנכתב בתצהיר של מר ביתן ובבקשה התומכת במתן העיקול, נכתב מתוך זדון ורשעות.

מצב שבו עובדה מסוימת בתצהיר מתבררת כשגויה בסופו של דבר, (אם מתבררת כשגויה), וכתוצאה מכך, בבקשה שחתום עליה בא כוחו של אותו לקוח תופיע אותה שגיאה עובדתית-אסור שיוביל לתביעה נגד עורך הדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות.

התביעה שלפני הוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") והיא מתייחסת באופן ספציפי ל-3 טוקבקים אשר פורסמו באתר הנתבעת ביום 23.6.06, בזנבה של כתבה בשם "עין תחת עין" מאת העיתונאי יואל מרקוס.

יש לזכור כי האמירות שלפנינו הן מלוא הפירסום בגינו נטען לשון הרע.

השופט עמית הביע דעתו כי "במישור המהותי, אין לראות בקשה לחשיפת פרטי גולשים כבקשה עצמאית העומדת בפני עצמה, אלא כסעד ביניים שנועד לשרת את הסעד העיקרי, כגון תביעה בעוולה של לשון הרע או בעוולה מסחרית, או בגין פגיעה בפרטיות" וכי "אם התביעה העיקרית היא תובענה כספית הנופלת בסמכותו של בית משפט השלום, הבקשה לחשיפת זהות הגולשים תידון בבית משפט השלום". בקשות לחשיפת פרטי גולשים אכן נדונות, דרך שגרה, בבתי משפט השלום.

...

בפסק הדין בענין סודרי, מגיעה השופטת רונן למסקנה כי אין להטיל על מפעיל האתר אחריות בגין פרסומים ("כאשר אני שוקלת זה מול זה את הנזק שעשוי להגרם למי שמתפרסמת לגביו ידיעה פוגעת כגון הפרסומים דנן, מול הנזק שבהטלת אחריות על הנתבע כבעל האתר, אני סבורה כי המדיניות המשפטית הנכונה צריכה להיות כי לא תוטל אחריות כזאת.", סע' 36 לפסק הדין).

משחלפו למעלה משנתיים ממועד הגשת התביעה שלפני, וטרם הוגשה תביעה עיקרית כנגד אותו גורם שאת פרטיו מבקש התובע לחשוף (בדרך הנזכרת בהחלטה בענין רמי מור, אליה ידע התובע להפנות בטעוניו), אין אלא להגיע למסקנה כי אין זה המקרה הראוי למתן צו עשה מהסוג שהתבקש.

התביעה נדחית.