תביעת לשון הרע הדדית בין מתמחה למשרד עורכי דין

תביעת הנתבע בעיניין לשון הרע הנתבע מצידו טען כי התובע פירסם לשון הרע נגדו, בשמונה מקרים: א. פירסום פוסט (שתוכנו הובא לעיל) בחמישה פורומים של עורכי דין.

האם אין לך אחריות כעו"ד לנהוג שיהיה סדר במשרד בין המתמחים? אני לא שומר ולא איש של יחסי ציבור, ניסיתי שלא יהיו מאבקי כוח, שניהם יושבים בחדר אחר, אמנם לא רחוק מהחדר שלי, הם בינם לבין עצמם היו במאבקי כח שאילן רוצה להראות שהוא מקבל יותר תשומת לב ממני.

בנספח 3 לכתב התביעה, מכתב של הנתבע ללישכת עוה"ד מיום 28.8.14 נכתב: "אני יגאל מזרחי, עו"ד... מאשר בזה כי קבלתי את אילן גבע ת"ז XXXXXX כמתמחה במשרדינו החל מיום 1.9.14 בהתאם לחוק לישכת עורכי הדין והכללים שהותקנו על פיו, וכי בזמן התמחותו יעבוד רק בעבודה משפטית בימים א' – ה' בשעות 09:00-18:30." עו"ד רז, שהתמחה במשרד עורכי הדין של הנתבע, העיד כי שעות עבודתו כמתמחה היו: "מ-9 עד 5 או 6". עו"ד רז אישר כי הנתבע נהג לתת לתובע כסף לנסיעה הביתה במונית ומשנשאל אם היו פעמים לאחר 7 או 8 בערב השיב: "היו גם פעמים של שעות מאוחרות". הנתבע העיד לגבי שעות עבודתו של התובע: "ש. מתי אתה מצפה שהמתמחה יהיה?

...

הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 30,000 ₪.

התביעה שכנגד בסע"ש 29742-03-15 מתקבלת באופן חלקי.

התובע ישלם לנתבע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 15,000 ₪.

במרכז הערעורים מצויות תביעות הדדיות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק) וכן תביעת המשיב (להלן: העובד) לזכויות מכוח יחסי העבודה.

פירסום בידי העובד בפורום של עורכי דין צעירים, מתמחים וסטודנטים של לישכת עורכי הדין לטעמינו, בדין הוטלה על העובד אחריות בגין פירסום בפורום זה. פירסום - בענין שאול הובהר כי "בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטאטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פירסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע" (סעיף 42).

בנסיבות הענין לא הונח בפנינו טעם כזה, ובאיזון הכולל סברנו כי לא נפל פגם בשיעור הפצוי שנפסק בשיעור 15,000 ש"ח. מכתב המעסיק ליועצת המשפטית בעריית יבנה אחריות - בית הדין קבע ובצדק כי המכתב היוה לשון הרע ואינו מוגן, שכן "פנייתו של הנתבע לעירייה – עצם הפניה וכן נוסח הפניה, היו בלתי סבירים ובלתי מידתיים" וכי "מטרת הפניה היתה למעשה "להעניש" את התובע על פניותיו ללישכת עורכי הדין ולמשרד הכלכלה ולחבל בעתידו המקצועי וביכולתו להמשיך בתקופת ההיתמחות ולסיימה.

כמו כן, המעסיק הבהיר בפתח המכתב כי קיימת בינו לבין המיתמחה יריבות אישית ("בפתח הדברים ברצוני להבהיר כי מכתבי זה קשור גם לעינייני האישי..."), כשגילוי זה מבהיר את משקל המכתב והמסגרת בה נשלח.

...

לאחר ששמענו את טענות הצדדים החלטנו ליתן ללשכת עורכי הדין להביע עמדתה בסוגיה ובהמשך ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים טענותיהם ביחס לעמדה זו. (א)לשכת עורכי הדין מסרה בתגובתה כי לשיטתה חוק הודעה מוקדמת חל על מתמחה מכוח סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ומתמחה זכאי להודעה מוקדמת לפי חוק זה. אין לראות בכלל 15 זכות עדיפה בנושא ההודעה המוקדמת במישור דיני העבודה להבדיל ממישור כללי ההתמחות.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו כי דין הערעור בהיבט זה להתקבל, ואלה נימוקינו.

סוף דבר - ערעורי הצדדים נדחים, וזאת למעט ערעור המעסיק בנושא החיוב בתשלום הודעה מוקדמת מכוח כלל 15.

תביעת לשון הרע שעניינה תלונות שהגישה הנתבעת כנגד התובע במשטרת ישראל ובלשכת עורכי הדין בטענה לבצוע מעשים מגונים שביצע בה התובע.

מאז, בין התובע ובין עו"ד חיון מיתנהלת "מילחמה", שטרם באה אל קיצה (ואף לאחר שמיעת הראיות בתיק ביקש עו"ד חיון לעדכן את בית המשפט בהכרעת דין בעיניינו של התובע, שניתנה על ידי בית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין בתלונה בעיניין התבטאויות כלפי עו"ד חיון, הגם שאינה רלוואנטית להליך כאן), כשמלחמה זו כוללת תלונות הדדיות ללישכת עורכי הדין ותביעות שהתנהלו בין הצדדים.

אמנם, בהמשך, טענה הנתבעת, כי מדובר ביוזמה שלה, שהתעוררה לאחר שנודע לה שהתובע כבר אינו עובד כמתמחה במשרדו של עו"ד חיון וכי בכל מקרה היתה פונה להגיש את התלונה, אלא שהנני סבורה, כי דוקא הגרסה הראשונה שנמסרה על ידי הנתבעת היתה הגרסה המשקפת יותר את המציאות, שאז לא עמד איום התביעה הנזיקית לפני הנתבעת.

...

דווקא תיאור העובדות במשטרת ישראל מלמד, כי הנתבעת נזהרה בדבריה וידעה לומר, כי המעשים נתונים לפרשנות, הן באשר לדחיפתה בפלג הגוף העליון והן באשר לנגיעה בה ברכב, כאשר מעשים אלו אינם בהכרח בעלי פן מיני ועובדה היא, כי בסופו של דבר, גם משטרת ישראל וגם לשכת עורכי הדין בחרו שלא להגיש כתב אישום בגין אותם מעשים.

פועל יוצא של מסקנתי, כי קמה לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק ומשכך דין התביעה להידחות.

אני מורה לפיכך על דחיית התביעה.

על פי הנטען בקובלנה, הקובל הוא עורך דין המיתמחה בדיני תעבורה, בעל משרד עורכי דין הפועל בתחום כ-30 שנים.

בגוף הטענות פירט ב"כ הנאשם את הרקע וההכרות בין הצדדים, אשר לטענתו נתנו שירותים הדדיים האחד לשני, כשהקובל שכר את שירותי הנאשם כחשמלאי, והנאשם נעזר בקובל כעורך דין לעינייני תעבורה.

לא די בהפניית הקובל למכתבו מיום 2.8.2018 בסעיף 8 (נספח ב' לתגובת הקובל לטענות המקדמיות) שם טען כי הוא שומר על זכותו להגיש קובלנה פרטית, שכן מכתב זה נכתב עוד טרם הגשת התביעה האזרחית בגין לשון הרע, ובפרט טרם ההסכמות שהביאו למתן פסק הדין (מועד ההסכמות על פי פסק הדין 28.3.2019).

...

על פי פסק הדין באותו ההליך, אשר ניתן ביום 31.3.2019, בהתאם להסכמת הצדדים ומכוח סמכות בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), קבע בית המשפט " לסילוק סופי ומוחלט של המחלוקות מושא תיק זה, ומבלי להודות בכל טענה, ישלם הנתבע לתובע סך כולל של 9,500 ₪ ...". על פסק דין זה, ובכלל זאת על כך שהמפורט בו מביא "לסילוק סופי ומוחלט של המחלוקות מושא תיק זה" לא הוגש ערעור על ידי מי מהצדדים.

לאור כלל המפורט לעיל, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה דנן האינטרסים השוללים את המשכו של ההליך, בדמות הפגיעה הברורה והחריפה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית גוברים על האינטרסים המצדיקים המשכו – כך שיש להורות על ביטולו.

סוף דבר, אני מורה על ביטול הקובלנה מטעמי הגנה מן הצדק.

בית משפט השלום בנצרת ת"א 37023-09-18 יזרעאלי(אחר/נוסף) נ' קבוץ עמיר ואח' תיק חצוני: מספר תיק חצוני בפני כבוד השופט **** קירס המבקש (התובע) מאיר יזרעאלי באמצעות ב"כ עוה"ד דורון נור המשיבים (הנתבעים) 1. קבוץ עמיר 2. איתי ניר באמצעות ב"כ עוה"ד ניצן טבנקין קופרשמיט את גולדשטיין – משרד עורכי דין החלטה

הנתבעים טוענים כי צוות הניהול בקבוץ קיבל החלטה לפיה יבחנו הדברים לעומק באמצעות שירותיה של חברה המיתמחה בעבירות מחשב.

ראו גם דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ב-רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 15 (12.11.2006), גם כן תביעה לפי חוק איסור לשון הרע: "בעוד חופש ביטוי המתמודד כנגד אינטרס צבורי עשוי לחייב איזון אנכי, חופש ביטוי המתמודד כנגד ההגנה על שמו הטוב של הפרט מחייב איזון אופקי". בענין איזון אופקי בעידן החוקתי, של מושא ענייננו סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות עצמו, ראו דבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן ב-ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פס' 3 לחוות דעתו (24.4.2014), לפיהם "...באיזון בין שתי זכויות חוקתיות שוות מעמד, דרך המלך הוא בנקיטה בגישה מפשרת במטרה לאפשר לשתי הזכויות לדור בכפיפה אחת, וזאת באמצעות פגיעה מידתית באחת על חשבון השניה." בענין זה מפנה השופט ג'ובראן לפסיקה בענין איזון אופקי, ובראש ובראשונה ל-בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים ,פ"ד מח(2) 456, 475-474 (1994), בו נקבע: "באיזון 'אופקי' שני הערכים המתנגשים הם שווי מעמד. נוסחת האיזון בוחנת את מידת הויתור ההדדי של כל אחת מהזכויות. כך, למשל, זכות התנועה וזכות התהלוכה הן שוות מעמד. נוסחת האיזון תיקבע תנאים של מקום, זמן והקף כדי לאפשר חיים בצוותא של שתי הזכויות. למותר לציין כי תנאים אלה של מקום, זמן והקף עשויים להשתנות, על-פי מהותן של הזכויות 'השוות', המטרות החברתיות המונחות ביסודן ותפיסות היסוד החוקתיות". ובכן, ההלכה של בית המשפט העליון בענין סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות מושא ענייננו היא ש"סעיף זה מחייב עריכת איזון בין הזכות לפרטיות לבין ערכים מתנגשים אחרים, ולכן את הביטוי 'עניין אישי כשר' יש לפרש 'תוך איזון בין הרצון להגן על עניינו של הנפגע ולשמור על פרטיותו לבין האינטרסים הנוגדים של הפוגע' (ע"פ מחוזי ת"א) 1132/96 חתוכה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (20.1.1998)" (ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, פס' 29 (23.1.2013)).

...

כתוצאה מכך, נדחית גם טענת התובע בענין אי-קבילות הסרטון לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות עקב פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(2) לחוק הגנת הפרטיות, בענין האזנה אסורה על פי חוק.

סיכום הבקשה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בגין הבקשה בסך 2000 ₪.