תביעת לשון הרע בתוכנית הכל דיבורים רשת ב

בת"א 63860-10-17 עירית כפר סבא נ' נאנס (נבו, 2020) התקבלה תביעת לשון הרע נגד תושב העיר שייחס לעיריה ולמהנדסת העיריה, בפרסומים חוזרים, ביצוע מעשה פלילי של זיוף תכנית מתאר ושל מתן חוות דעת כוזבת בזדון, גניבה והתארגנות לבצוע פשע, הכל בנוגע לתכנית איחוד וחלוקה שיזמה העיריה לשכונת מגוריו של הנתבע.

שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא ז"ל, תקף בחריפות בראיון בכאן רשת ב בינואר 2019 את ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות סירטון שהעלה בעיניין פירסום החלטת היועץ המשפטי לממשלה.

בראיון בתכנית "הבוקר הזה", אמר מצא כי הוא אינו זוכר בכל הקריירה שלו "התבטאויות כאלה נגד רשויות אכיפת החוק מצד מישהו שהוא לא ראש ארגון פשע".  התובע הרבה להתבטא במלים קשות נגד אנשי מערכת המשפט שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות בתיקי נתניהו, כמצוטט בראיון שנתן לרדיו 103FM בו דיבר על תאום מושחת בין היועמ"ש אביחי מנדלבליט לפרקליט המדינה שי ניצן, ועל הגשת כתבי אישום מופרכים, תוך איום מרומז, או "הבטחה" כלשונו, כי בקרוב ייחשפו חומרים מוקלטים שבידיעתו משיחותיהם של הנ"ל, תהיה "רעידת אדמה", בעלי התפקידים הנ"ל יתפטרו או ייאסרו וכתב האישום יבוטל, וכי "הם יצטרכו לשלם על כך מחיר" אלא אם יחזרו בהם.

...

אולם יהיה נכון לומר, וגם בעניין זה מצטרף אני לדבריו של חברי הנשיא, כי לא ניתן לנתק את האמור בכתבה – על כל הדימויים הקשים הכלולים בה – מן ההקשר הכולל ומן הסוּגָה שמדובר בה. עסקינן בפולמוס חריף, אך בנסיבות המקרה נראה לי כי הוא חוסה בצלו של חופש הבעת הדעה".

כמו כן, גם אילו הגעתי למסקנה אחרת לגבי השלב הראשון של הניתוח המשפטי, עדיין התוצאה סופית היתה זהה, שכן חלקו הראשון של המשפט נשוא הדיון חוסה בצילה של הגנת הבעת דעה בתום לב על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, וחלקו השני של המשפט – חוסה תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק, ש"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", ביחס לדברי התובע על המפגינים.

על כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

מיד לאחר מכן (סעיף 96(ב) לכתב התביעה) עתרה התובעת לחייב את הנתבעת 3 יחד עם הנתבעים 1,2 ו-3 בסך נוסף של 70,500 ₪ בגין הפירסום הרביעי שכבר נכלל בדרישה קודמת.

לעניין זה מפנה התובעת לביקור שנערך ביום 20/4/2020 וכן ביקור מיום 26/4/2020 בו האפוטרופסית נכנסה לחדרה של המנוחה ואילו הנתבעת 3 צילמה את המנוחה כשהיא מדברת עמה מבעד לגדר.

במועד זה פירסמה הנתבעת 3 ברשת הפייסבוק תגובה לפירסום של חה"כ קטי שטרית בדף הפייסבוק שלה, כדלקמן: "תודה לח"כ קטי שיטרית שהספידה את סבתא שלי היקרה לי מכל. הקשיבה לזעקתה. סבתא שלי נפטרה מבדידות ומהתעללות בחסרת ישע. כאשר היא עוורת, חירשת, שמו לה זונדה ועוד קשרו לה את הידיים. היא צעקה לי וקראה בשמי ולא נתנו לנו להכנס ולהפרד ממנה עד שהיא הרימה ידיים. את סבתא שלי הרגו לכאורה ואני לא אשתוק ואשמיע את הכאב שלה ואת זעקתה מן השמיים זו השליחות שלי. היתעללות בחסרת ישע. קטי מהממת את הוכחת שאת לא חברת כנסת אלא מעל הכל אדם, רגיש, ליווית אותי בכאב שלי כבר מעל לחודש וחצי הרבה לפני מות סבתי. את והצוות המדהים שלך לעולם לא אשכח זאת. תזכי למצוות על עשייתך למען הקשישים הללו... מרגש היה לשמוע את קטי שטרית והתייחסותה הספציפית לפרלה כהן ז"ל. איני זוכרת שאי פעם התייחסו בכנסת לאנשים השקופים ספציפית. האישה שנפטרה בבדידות אך תישאר איתנו הרבה זמן כמיצגת חיים מקבילים למדינה בהם טרגדיות ושמחות, עוצמות ועצב מעורבים זה בזה ונפטרה באופן סימלי ביום העצמאות. תודה שזכינו להכירה מקרוב דרך נכדתה ****ה יהי זכרה ברוך. תנצבה". הפירסום הרביעי הפירסום הרביעי הוא כתבה ששודרה ביום 11/6/2020 בערוץ 13 בטלויזיה.

ד"ר אוריין יצחק הוצג בכותרת "ממובילי מחאת מישפחות דיירי בתי האבות" ולדבריו "אנחנו רואים בחודשיים האחרונים תמותה גדולה יותר שאיננה קשורה בתחלואה ספציפית או שקשורה בכלל בקורונה". אמירה זו קושרה בכתבה לסיכום על ידי הכתבת לפיו - "במקרה של ****ה ו... זה היה מאוחר מידי. הסבתות של שתיהן היו אמנם מאוד מבוגרות, אבל הנתק עם בני המשפחה היה קשה מינשוא ושתיהן נפטרו כשבני המשפחה לא הספיקו להפרד מהן". על כל אלה צורף צלום של הנתבעת 3 כשהיא אומרת - "היה מגיע לה שאני אחבק אותה ואפרד ממנה כמו שצריך, כי היא גידלה אותי כל החיים שלה. וזה לא שפוי, זה לא... זה הזוי לגמרי". חלק שני – דיון והכרעה אמירות במסגרת הפרסומים שאינן בגדר הוצאת לשון הרע ארבעת הפרסומים שבבסיס כתב התביעה אינם בהכרח פרסומים ממוקדם של משפט אחד או שניים, אלא תאור של פרסומים לא קצרים ברשתות חברתיות וכן תאור כתבה שפורסמה בערוץ 13 בטלויזיה הישראלית.

לעניין זה ר' ת"א (שלום תל אביב) 38726-06-20, מרכז משען בע"מ (חל"צ) ואח' נ' דוד מנע (מיום 9/1/2023, השופטת ה' פלד) שם הוגשה תביעת לשון הרע כנגד עו"ד מייצג בתביעה, אשר התראיין לתכנית רדיו בה הישתתף גם דובר משען ואמר מילים כגון - "אתם רצחתם קשישים, אתם רצחתם שלוש עשרה קשישים אתם.." וכן: "אתם פגעתם בקשישים" וכן: "אתם הדבקתם אותם". מכאן ניתן לומר שלא הייתה זו תקופה רגילה בכל הקשור לניהול מוסד לקשישים, ולא הייתה זו תקופה רגילה לקשישים עצמם ומשפחותיהם.

...

לאור כל האמור לעיל אני קובע שיש לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 10,000 ש"ח  כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3/11/2020 ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת 3 בתשלום הסך של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3/11/2020 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת 3 בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע הגיע לדיון ממרכז הארץ, והכל במטרה להכפיש התובע ולהעלות סירטון בעיניין לדף הפייסבוק שלו, זאת במטרה ליצבור רייטינג וצפיות על חשבונו, תוך שהוא מציג אותו, וכן אנשים נוספים שתבעו את הנתבע בעבר, כנוכלים.

כן לטענת הנתבע, התובע עצמו העיד כי הוא צופה "שיעשו עליו כתבות" ובין היתר אמר במהלך ראיון לתכנית הכל כלול את הדברים הבאים: "עכשיו אני מעסיק הרבה אנשים לעבודה מהבית. אבל מה? הרבה מהאנשים, אני לא משלם להם, נכון? בסופו של עניין, לא משלם להם שקל. בשורה התחתונה אני נהנה מאד. אנשים עובדים, עשרות אנשים עובדים, מביאים לי לקוחות כולם עובדים קצת, כן? מביאים לי לקוחות כל החודש וזה. בסוף חודש אף אחד לא מקבל משכורת [צוחק], רק יניב נהנה מהמשכורת. איזה כייף לי, איזה מניאק". לטענת הנתבע אמירות אלו אך מחזקות את טענתו כי אין לתובע להלין על פגיעה בשמו הטוב, שכן הוא עצמו מעיד ברבים כי הוא פועל במירמה ובכוונה תחילה לא משלם לעובדים את שכרם.

מכאן שאדם יכול לתבוע פיצוי כספי בגין דיבור של לשון הרע כנגדו אף בלא הוכחה כי נגרם לו כל נזק ואילו יוכיח נזק, יהא רשאי לעתור לסכום פיצוי גבוה יותר.

פסק הדין המנחה של ביהמ"ש העליון בעיניין זה, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ' [פורסם במאגרים המשפטיים (פורסם בנבו)] קובע כי בקיומם של 4 שלבים לאחר ניתוחם – ניתן יהיה לקבוע אחריות על המפרסם לשון הרע.

); "לשון הרע" (כי קראתי לו נוכל) "פגיעה בפרטיות" (ורק אלוהים יודע על מה הוא מדבר) ו- "פגיעה בשם הטוב" (של עבריין שהורשע ב-5 אישומים של הטרדה מינית , הפצת מידע כוזב, סחיטה באיומים ועוד).

...

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך 29,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק"), לה מצאתי להיעתר בחלקה, ואסביר.

נוכח האמור הנני דוחה את טענת הנתבע בדבר "אמת בפרסום" ביחס לאירוע השלישי.

סוף דבר: מאחר שחלק מטענות ההגנה התקבלו אין מקום לקבל את מלוא התביעה.

התביעה מתקבלת בחלקה כפי שהוסבר לעיל.

הדעת נותנת כי גדריה של "עתונאות אחראית" לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון-הרע דומים, אם לא חופפים ממש, למרכיבי-ההגנה שיבקש לו פירסום עתונאי, הפוגע בפרטיות, מכוחו של סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת-הפרטיות (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 891 (כבוד השופט מישאל חשין) (2001).

אולם במה, שרלוונטי לעניננו, קבע שם השופט ריבלין לאמור: "הדבר האחרון שבו חפץ הידוען, המבקש שתוגן זכותו לפירסום, הוא שייעזב לנפשו. רוצה הוא כי שמו יוביל מסעות פירסום, רוצה הוא שהציבור יתעניין בו ובדבריו – הכול כנגד תשלום תמורה נאותה. תמורה הוא תובע לעצמו. אין הוא מבקש להיחבא אל הכלים. ואכן, המקרה שבפנינו מדגיש את הסתירה שבין הזכות לפרטיות לבין הזכות הכלכלית שהידוען תובע. [הידוען] סבור כי השמוש בשמו במסגרת פירסומת לרשת מסעדות פוגע בפרטיותו. יום קודם לכן הקצה את שמו לשימוש זהה. [הידוען] סבור כי פירסום העדפותיו הקולינריות פוגע בפרטיותו, אך הוא בחר להכריז עליהן קבל עם ועדה בתשדיר [פירסומת]... אין [הוא] מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו – מבקש הוא למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל. תר הוא אחר אינטרס כלכלי-כספי, ולא אחר אינטרס אישי-ריגשי. אין זו הפגיעה ברגשותיו שהוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. בהנתן נסיבות אלה אין עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיות עומדת לרשותו" (ע"א 8483/02 אלוניאל הנ"ל, בעמ' 345).

אמנם קולעת היא, בכל הכבוד, אבחנתם של המלומדים דר' עמית לביא-דינור ודר' יובל קרניאל כי "ככל שהתקשורת חודרת וחושפת יותר רגעים פרטיים מחייך, כך מובן שאתה נמצא בשלבי המהפך והמעבר מאדם רגיל לידוען. מעמד של כוכב משמעותו חשיפה אינטנסיבית של החיים הפרטיים, ולכן איבוד הפרטיות היא מטרה נכספת המסמלת בבירור את מוטיב ההצלחה" (עמית לביא-דינור ויובל קרניאל "פרטיות תמורת 'תהילה': אובדן הפרטיות בתכניות הטלויזיה בישראל בשנים 2010-2005" פרטיות בעידן של שינוי (דר' תהילה שוורץ אלטשולר, עורכת) 107, 128 (2012)).

חוששני כי לא יעלה בידי להבין את מנהגם זה של תובעים ואם דברתי בדמיון לענינים של לשון-הרע, הרי ששם הוא קנה לו שֶׁבת נפסדת במיוחד.

השופט זילברטל כתב על כך בהקשרו של פירסום של לשון-הרע: "אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפירסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפירסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פירסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נידרש, איפוא, קיומו של יסוד נוסף, של היתנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע" (רע"א 5022/13 הרב יצחק נ' דנון תיקשורת בע"מ, בפיסקה השמינית להחלטתו (פורסמה באתר הרשות השופטת, 8.9.2013)).

הכול, אך מובן, בתנאי שהביקורת נכתבת בתום-לב. מהו תום-לב זה? כתבתי על כך בפרשה אחרת: "'תום-הלב', במובנו בסעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע אינו חופף את המשמעות ה'עממית' של מושג זה. אין פרושו בהכרח כי מי, שפעל שלא 'בתום-לב', התכוון לפגוע; לכזֵב או שנהג בזדון. אלא, זהו תום-לב משפטי. הוא נידרש ליסודות סוביקטיביים ואוביקטיביים גם יחד, היינו לא רק למחשבתה או למניעיה, בפועל, של העיתונאית המפרסמת אלא גם לאלה של עיתונאית 'סבירה'" (ת"א 54653-02-14 אגודת העיתונאים הנ"ל, בפיסקה 25 לפסק-דיני).

...

התביעה נגד נתבעות 1 ו-3, בעילת-הוצאתה של לשון-הרע, נדחית.

אני מחייב את נתבעות 1 ו-2, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50 אלף שקלים בגין עילת-התביעה שהתקבלה; עוד 4,500 ש"ח להוצאות-משפט ועוד סך, כולל מע"מ, של 14 אלף ש"ח לשכר-טרחה של עורכת-דין.

מן העבר האחר אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 3 שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 6,000 ש"ח. בקביעתן של ההוצאות לקחתי בחשבון את התוצאה המעורבת, את ההיבט התקדימי של ההכרעה ואת היקפה המוערך של העבודה המשפטית ולה נדרשו הצדדים.

מוסיפים התובעים וטוענים, שעקב עסוקם במה שקרה לבנם, לא שמרו העתק מהפרסום, אולם בתוכנית רדיו בשם "דוקומדיה" אשר שודרה ברשת ב' בתאריך 16.10.00 בהנחיית העיתונאי מתי גולן (נספח 9 ל-ת/5), היתה הפניה לפירסום זה. לטענת התובעים, בפירסום הציג הנתבע את בנם המנוח ואת שאר החיילים בצורה מבזה, השפיל אותם ואת בני משפחותיהם בשל המעשים הקשים שייחס להם, ובכך פגע בערכם כחיילים, כבני אדם, בערך חייהם ובחובת הצלתם.

למה אתם מפרסמים אם אין הוכחה? יצהר: על מנת שהקהל כולו ידע.

לעדותו של הנתבע בחקירתו בבית המשפט (עמ' 35 שורה 13): "ת: המדובר בכתבה שאיננה קיימת. שמעולם לא היתה ולא פורסמה". ובהמשך (עמ' 46 שורות 32-31): "ת:...יכולתי לטעון אמת דברתי, אבל לא אעשה את זה לעולם על דבר שלא כתבתי ולא עשיתי". בחקירתו בבית המשפט אישר הנתבע שפירסם באתר האנטרנט כתבה שנוגעת לחטיפה של חיילי צה"ל, אולם זה היה סיקור של הפרשה; הוא לא זכר את מועד הפירסום (עמ' 33 שורות 33-31; עמ' 34 שורות 10, 14).

ב-ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (פורסם בנבו ב-1.7.10) קבע ביהמ"ש העליון: "אין כל מניעה עקרונית כי פרסומים באנטרנט המוציאים דיבתו של אדם יקימו אחריות בגין עוולת לשון הרע". בספרו דיני לשון הרע (1997), בעמ' 93, כותב המלומד א' שנהר (להלן: שנהר"): "את הטענה שהנתבע או הנאשם הוא שעשה את הפירסום ניתן להוכיח בראיות ישירות וגם בראיות נסיבתיות". בעניינינו, אין חולק שהתובעים לא ראו את הפירסום נשוא תביעתם בזמן אמת באתר האנטרנט ואף אין בידיהם עותק ממנו.

...

לאור כל האמור לעיל, התובעים הוכיחו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, שהיתה כתבה באתר הנתבע, ושהנתבע שהיה בעל המניות והשליטה בנתבעת 2, עשה זאת בעצמו.

כותב על כך שנהר בספרו לעיל (עמ' 115): "דרך נפוצה להצגת דברי השמצה בצורה מסויגת היא הצגת טענות בצורת שאלות. במקרים מסוימים המשמעות המשתמעת של השאלה תהווה קביעה פוזיטיבית בדבר מצב עובדתי [...]. האבחנה בעניין זה צריכה להעשות בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו". בפסק הדין שניתן ב-ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, (תק-על 2001 (3), 399), קבע ביהמ"ש העליון: "הלכה מכבר במשפט ישראל, כי פירסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע". בספרו של שנהר נכתב (עמ' 239-238): "קיים הבדל מהותי בין פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה לבין פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה, שכן קביעה חד משמעית שאדם ביצע עבירה פוגעת באותו אדם יותר מייחוס של חשד לביצוע עבירה. עם זאת, גם פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה עלול לפגוע קשות במי שמוצג כחשוד ולהוות לפיכך "לשון הרע". ביישום ההלכה הפסוקה על נסיבות ענייננו, מתבקשת לכן המסקנה לפיה הפרסום שבוצע ברבים לפיו נבדק חשד שהחיילים החטופים עסקו בהברחת סמים מלבנון, עלול היה לגרום להשפלתו של החייל המנוח בני אברהם ז"ל בעיני הבריות, לבזותו בשל המעשים המיוחסים לו ולגרום לפגיעה בשמו הטוב ובכבודו.

קשה לאמוד צער ופגיעה בשם הטוב; ואם אני לוקחת בחשבון שהצבא, בין ביוזמתו, ובין בלחץ המשפחות, פרסם אחרי כשבוע ימים הכחשה בנושא מעורבות החיילים בנושא סמים, אני קובעת שעל הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובעים ביחד ולחוד בסכום כולל של 250,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.