תביעת לשון הרע בעקבות תלונה שהוגשה נגד עורך דין

בעובדות כתב הקובלנה צוין כי המערער הגיש נגד עורכת הדין רינת פרידמן (להלן: "המתלוננת"), תביעה בגין לשון הרע לבית משפט השלום בתל אביב; המערער לא התייצב לדיון שהיה קבוע בתובענה ביום 6.9.2016, ובעקבות כך התביעה נמחקה והמערער חויב לשלם למתלוננת הוצאות בסך של 5,000 ₪.

אין משמעות לטענת המערער כי הוא ביצע את התשלום למתלוננת לפני שידע על הגשת התלונה נגדו; העובדה הרלוואנטית היחידה היא שהתשלום בוצע באיחור של כחצי שנה ללא הצדקה.

המערער מוסיף וטוען כי, טעו בתי הדין בכך שהתעלמו מהטענה שעד לתום הליך העירעור, פסק הדין שהטיל הוצאות לטובת המתלוננת לא היה חלוט והמתלוננת לא דרשה את תשלום ההוצאות; מיד לאחר שניתן פסק הדין בעירעור הוא שילם את ההוצאות למתלוננת; המתלוננת הטעיתה את בתי הדין כאשר טענה כי המערער שילם את סכום ההוצאות רק בעקבות התלונה ללשכה, שכן הוא לא ידע על התלונה בעת התשלום.

...

סבורני, כי המקרה דנן נופל בגדר החריגים שמצדיקים התערבות בערעור.

בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום הוצאות מושא הדיון, בסך של 5,000 ₪, סבורני כי סברתו של המערער לפיה המתלוננת לא עומדת על תשלום ההוצאות עד למתן פסק דין בערעור, הינה הנחה סבירה ואפשרית שעומדת בקנה אחד עם ציפייה סבירה ליחס חברי בין עורכי דין חברים למקצוע.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

בעקבות התלונה הוגש נגד התובעת כתב אישום במסגרתו הואשמה כי ביום 15.10.2017 נהגה ברכבה כשהיא מסיעה 7 נוסעים, מספר העולה על המספר המותר על פי רישיון הרכב (שישה) וכן כי הסיעה ילדים כשהילד השביעי ללא התקן ריסון (פ"ל 6216-07-18, כתב האישום ופרוטוקול הדיון צורפו כנספח 2 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24).

עוד עולה מעדותו של עו"ד גיל נבון כי בינו לבין התובעת היה סיכסוך כספי ביחס לשכר הלימוד של בנו, שהוכרע על-ידי בית המשפט (עמ' 96, ש' 15-32), וכן כי חתנה של התובעת הגיש נגדו תלונה ללישכת עורכי הדין בטענה שתקף את התובעת וחטף ממנה צ'קים.

בגין אותה תלונה הגיש עו"ד גיל נבון נגד חתנה של התובעת תביעה בגין לשון הרע שהסתיימה בגישור (עמ' 97, ש' 1-7).

...

אשר על כן, אני דוחה את התביעה לפיצויים נזקיים.

אף לא שוכנעתי כי הפוסט, כמו שאר הפעולות שנקטו הנתבעים נגד התובעות, נקיים מרצון מכוון לפגוע בתובעת על רקע הפגיעה, הנטענת, בילדיהם.

ח – סופו של דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעים 1-4, 6, 7 ו-10 בפיצוי התובעת בסכום כולל של 50,000 ₪.

האם זכאי התובע לפצוי בעילת פירסום לשון הרע בגין תלונות שהגישה נגדו הנתבעת במשטרת ישראל ותלונה נוספת שהגישה ללישכת עורכי הדין במסגרתן טענה כי תקף את בנה.

לאחר הגשת כתב התביעה המקורי בתיק זה (ביום 09.06.16), ולאחר החלטת לישכת עורכי הדין, הגישה הנתבעת ביום 21.11.16 תלונה נוספת למשטרת ישראל שנועדה לשיטתה להבהיר את התלונה שהגישה ביום 07.04.16 (נספח יא לתצהיר התובע).

...

אמנם טענה שם כי הילד רץ בבית מהפחד ונפל ובאותה נשימה טענה שם כי הילד נפל בבת הספר, אולם ניתן להחיל את ההגנה גם על טענה לא נכונה זו. אשר לתלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין ולמשטרה בנוגע לשבירת רגלו של בנה וכן האמירה בתלונה ללשכת עורכי הדין לפיה התובע "סוחט" אותה, מאחר ומדובר בעדות כבושה שלא נתמכה בבסיס עובדתי כלשהו ולאור הסתירות הרבות העולות מגרסאותיה של הנתבעת, לרבות ממצאי המשטרה כי אין לחקור בנושא והסרטון שהוצג, הנני קובע כי מדובר בתלונות שווא ועל כן הדברים מהווים לשון הרע.

סוף דבר הנתבעת טענה בתלונות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה כי התובע דחף את דלת הבית ושבר את רגלו של בנה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

בפניי תביעה כספית בסך 80,000 ₪ בגין לשון הרע בשל תלונה שהגישה הנתבעת כנגד התובעת לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין בישראל.

...

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ולכן אני מורה על דחיית התביעה.

סיכומו של דבר, התובעת בחרה לנהל את ההליך עד תום שלא לצורך ומבלי שביקשה לתקן את כתב התביעה לנוכח עמדת ההגנה בישיבת הקדם הראשונה לפיה כתב התביעה נעדר פירוט של האמירות שעל בסיסן הוגשה התביעה.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 12,000 ₪.

כך נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון הכנסייה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, לט (4) 734 (1986): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו הפירסום". כאמור, מדובר בתביעה בגין תלונה שהוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין כנגד בנו של התובע, כאשר בתלונתו, היתייחס הנתבע לאפשרות שהתובע ביצע עבירת הלבנת הון.

...

אני מוצאת, בהצטבר כל האמור לעיל, כי מנקודת מבטו אכן יש ממש בחשדות אלה, כדי הצורך לפנות בתלונה נגדו.

מכאן, כי מתוך האבחנה בין תלונת שווא שהמתלונן יודע כי אין בה אמת, ולא תוכל לחסות תחת הגנת "תום הלב", לבין תלונה שהמתלונן מאמין באמת ובתמים כי היא נכונה, ותוך יישום עקרונות אלה על המקרה דנא, אני סבורה כי הנתבע חוסה תחת הגנת תום הלב שבסע' 15 לחוק.

מכאן, מצאתי כי דין התביעה להידחות.