תביעת לשון הרע בסך 100,000 ₪ נגד אשת ציבור

מבוא: לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט עזריה אלקלעי) מיום 11.6.17 בת"א 56211-03-16 ולפיו התקבלה בחלקה תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי ראש ממשלת ישראל ורעייתו נגד הנתבע (להלן גם: "המערער").

בגין שני פרסומים אלה הגישו המשיבים תביעה נגד המערער לצוו עשה המורה למערער למחוק את הפרסומים מדף הפייסבוק שלו ולפרסם היתנצלות, וכן לפצוי כספי סטאטוטורי, ללא הוכחת נזק על סך 279,243 ₪ (139,621 ₪ בגין כל פירסום) מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), ולחלופין מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981.

נקבע כי כל עוד המחוקק לא אסר על אנשי ציבור להגיש תביעת לשון הרע, לא ניתן לחסום איש ציבור מהגשת תביעה כזו, רק עקב היותו איש ציבור.

...

אינני מקבלת טענות המערער ואנמק לגופם של דברים.

המסקנה מסקירה זו היא שאכן תום לב בהקשר של לשון הרע כולל היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים.

עם זאת, כאשר עסקינן בפרסום לשון הרע, בוחנים לצורך פסיקת פיצוי האם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנושא הפרסום, ואכן על בסיס לשון הפרסום ועדויות הצדדים, המסקנה העובדתית, כי קיימת כוונה לפגוע היא המסקנה הנכונה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

מר ליאור יעקובי, התובע בת"א 31330-12-14 והנתבע בת"א 49417-01-15, ורעייתו, גב' אוסי יעקובי, היו הורים לתלמידים בבית הספר.

בשלב מסוים, לאחר שחש לטענתו כי הוא אינו מקבל מענה עינייני, פנה מר יעקובי בנושא זה לאגף תלונות הציבור במשרד החינוך, עם העתק לשר החינוך דאז, מר שי פירון.

נוכח האמור, הגיש מר יעקובי תביעת לשון הרע נגד המנהלת על סך 100,000 ש"ח. זמן קצר לאחר מכן הגישה המנהלת את תביעתה היא נגד מר יעקובי על סך 100,000 ש"ח בגין הפרסומים בפייסבוק.

...

מקובלת עלי טענת המנהלת כי היא הייתה בסערת נפש, וכי היא ניצלה את השיחה עם מר אספרנסה כדי לפרוק את טענותיה ותחושותיה.

בהתחשב בשיקולים האמורים ובמכלול נסיבות העניין, אני סבור כי יש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ש"ח. אעיר, כי בדיון בפניי במסגרת המאמצים להגיע להסכמות תיארו בני הזוג יעקובי (מחוץ לפרוטוקול) את הנזקים הקשים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהפרשה, כאשר לדבריהם הם נאלצו לעבור לעיר אחרת בשל כך. נזקים נטענים אלו אינם קשורים לפרסום נושא התביעה, ואין מקום להביאם בחשבון במסגרת פסיקת הפיצוי.

על כן, יש לקבל את תביעת מר יעקובי בחלקה, ולחייב את המנהלת לפצותו בסכום של 10,000 ש"ח. סוף דבר לאור כל האמור, התביעה בת"א 49417-01-15 נדחית; ואילו התביעה בת"א 31330-12-14 מתקבלת בחלקה.

לפניי תביעת לשון הרע ופגיעה בפרטיות, על סך 100,000 ₪.

תגובת הנתבעת 2 (להלן: מעוז): "זכר פרימיטיבי אלים ואגרסיבי. אני מקוה מאוד שאת אישתו וילדיו הוא לא מכה. מפלצת. שיבעטו אותו מהמשטרה לאלף עזאזל. הוא לא חלק מהחברה הנורמלית שלנו, ואף פעם לא יהיה לו מקום בינינו. זבל אנושי." תגובות הנתבעת 3 (להלן: ברקאי): "וואו. כל כך קשה לי לראות אותו מחבק ילדים בהנחה שחי עם בת זוג. אני רק מדמיינת איך אומר להם לילה טוב ויוצא להכות אזרחים. זה לא נתפס. איזה דיסוננס. רחמים על משפחתו". "בא לי לספר לאשתו שהעלה לי את החזייה. וכנראה לעוד". תגובת הנתבעת 4 (להלן: עמית): "ליבי איתם. ילדים של שוטר אלים יצטרכו להיתמודד עם הידיעה שאבא שלהם איש אלים במיוחד, שיכור מכח, מטריד ופוגע בערכי הדמוקרטיה. מקוה שהאנשים האלימים הללו שיש להם ילדים חוסכים עבורם כסף". בכתב ההגנה נטען, בתמצית, כדלקמן: בפירסום הראשון של קלש לא צוין שמו המלא של התובע והפרסום לא מהוה לשון הרע.

מהעדויות (של ברקאי ושל העדה, הגב' ענת בצר) עולה כי אמירתה של ברקאי בתגובה נאמרה בתום לב, תוך שיכנוע כי הדברים (משיכת החזיה) אכן היתרחשו, ותוך הבעת דיעה על היתנהגות התובע בתפקידו הצבורי (ס' 15(4) לחוק איסור לשון הרע).

כך או כך, בין אם המסקנה היא שאין בפרסומים משום לשון הרע ובין אם עומדת לזכותה של ברקאי אחת מההגנות שלעיל – דין התביעה נגד ברקאי להידחות, וכך אני מורה.

...

דין התביעה בעילת איסור לשון הרע נגד הנתבעות 1, 2 ו-4 (קלש, מעוז ועמית) להתקבל, נוכח האמור.

במאזן ההסתברויות הנדרש לשם הוכחה בהליך אזרחי שוכנעתי כי עלה בידי התובע להראות כי מדובר בפרסום של מעוז, כפי שנטען.

התביעה נגד הנתבעת 3 (ברקאי) נדחית, כפי שנקבע לעיל.

תביעה על סך 200,000 ₪ שהגישה התובעת, גב' מאיה גניש (להלן גם – "מאיה"), נגד הנתבעת, גב' אורלי גודמן (להלן גם – "אורלי"); ותביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪ שהגישו הנתבעת ובן זוגה, מר בובי גודמן (להלן גם – "בובי"), נגד התובעת.

במילים אחרות, בגלל שבעלי הוא איש בעל עור כהה הרשתה לעצמה לומר לו כביכול שזה בסדר להרוג אותכם (כאתיופים) בגלל שהוא אתיופי וצבע עורו, איך אשת ציבור שמייצגת את הערייה מרשה לעצמה לדבר לאדם כהה ככה? מאוד מעליב ומקומם, הצליח להרגיז אותי.

מאיה העמידה את תביעתה בלשון הרע בגין שני הפרסומים על סך של 150 אלף ₪ וכן עתרה לפצוי נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות.

...

בנסיבות אלה, בשים לב לטיבו של הפוסט מחד גיסא, ולהיקף החשיפה הפוטנציאלי ולנסיבות המקרה בכללותן, מאידך גיסא, אני סבור שפסיקת פיצוי בסך של 22,000 ₪ היא הולמת.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה.

התביעה שכנגד נדחית.

לפני תביעת לשון הרע על סך 100,000 ₪.

הנתבעים קיבלו את הצעת התובעים (באמצעות אשת הקשר של המרפאה, גב' מירי בללטי - מנהלת המרפאה ובת זוגו של התובע), כי החתול יטופל במרפאת התובעים ותוך התחייבות (כפי שנמסרה מצד הנתבעים לרשויות) כי יוותר במרפאה עד לסוף הטיפול ואז יושב לעזה.

התובעים הדגישו את טענותיהם נגד הנתבעים – כי בפירסום בכתבה במקומון נכתב שהתובעים מחזיקים בחתול כבן ערובה לכך שדרשו תשלום של אלפי שקלים, למרות כך שהסכימו לטפל בו ללא עלות; וכי בסירטון גיוס המימון הועלו טענות דומות.

באשר לקיומו של העניין הצבורי מופנים הצדדים, בין היתר, לפסיקה שעניינה טענות ללשון הרע במסגרת ביקורת צרכנית (ור', למשל, עניין רשקובן הנזכר לעיל; וכן ת"א 2834-01-20 קואלה לחיות מחמד בע"מ ואח' נ' דוכן, כב' הש' ר' גולדשטיין, פס"ד מיום 9.7.23 – והדיון וההפניות בפסקי דין אלו, ואחרים).

...

לבד מאמירות הנתבעים באשר לאינטרס הציבורי בהגנה על בעלי החיים, שלו שותפים שני הצדדים בהליך דנן, הרי שגם ההקשר ולפיו שירות צרכני שהוענק על ידי התובעים, כפי שהם מעניקים במסגרת עבודתם (טיפול בבעלי חיים) היה שונה מכפי שהוצג תחילה, מחזק את המסקנה כי לפרסום עניין ציבורי.

אני מוצא, לפיכך, כי לזכות הנתבעים עומדת ההגנה של פרסום אמת, מכאן – כי דין התביעה ביחס אליהם להדחות.

התביעה נדחית.