תביעת לשון הרע בין שכנים לשעבר על רקע סכסוך קנייני

רקע מזה שנים מתנהלים הליכים משפטיים בין הצדדים- שכנים לשעבר.

בנוסף לתביעה זו, בגין הוצאת לשון הרע- תלויה ועומדת תביעת הנתבעים כנגד התובעים, בעילה הקניינית.

עילות התביעה- הסיכסוך בגין שביל הגישה, הוצאת לשון הרע, הטרדות וכו'.

אינני מקבלת כל הצדקה לאופן היתנהלות זה. כך למשל, לצורך הדוגמא, נספח 5, הגשת בקשה דחופה בת.פ 3771/07 בה עתר כנגד: מבקר המדינה, מחלקת התביעות של משטרת ישראל שהגישה את כתב האישום, 3 תחנות שונות של משטרת ישראל, מפכ"ל המישטרה, וכנגד המשיבים הפורמאליים: השר לבטחון פנים, שר המשפטים, שר הפנים, הנהלת בתי המשפט, ח"כ דוד רותם, יו"ר התנועה לאיכות השילטון, יו"ר תנועת "אומץ,, מנהל ערוץ 10, מנהל ערוץ 2. בבקשה עתר להורות על פתיחת חקירה "לאחר שכשלו כל מערכות הצדק". מאותה בקשה ניתן ללמוד על הרקע של הנתבע 1, אשר סיפר כי בעבר נקלע לקשיים כלכליים, וכי פנה לשירותי עו"ד מסוים שיטפל בענייניו, אך לטענתו, אותו עורך דין לא קיים ולא ביצע את הנידרש.

ההליך היתייחס לאירוע מיום 14.8.11, כאשר התקרב נתבע 3 אל התובע ואמר לו "אני אפרק אותך". זאת, לאחר שבעבר, בשנת 2005, הועמד לדין בגין אותו סיכסוך שכנים, ובגין אותה עבירה- איומים.

...

התביעה כנגד הנתבעת- נדחית.

לנוכח האמור לעיל, ישלם הנתבע 1 לתובעים סכום של 220,000 ₪ כשהוא צמוד ונושא ריבית חוקית מיום פסיקתו ואילך.

התביעה כנגד הנתבעים 2,3- נדחית.

אלה הן תביעה ותביעה שכנגד בגין כמה אירועים שאירעו על רקע יחסי שכנות עכורים, ומקימים, לטענת הצדדים, אחריות בנזיקין.

לצורך הכרעה אם דברי גידוף מהוים לשון הרע שוקל בית המשפט, בנוסף לנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, גם את נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבו נאמרו הדברים.

במקרה זה מדובר בדברים שנאמרו על רקע סיכסוך ממושך בין הצדדים, המוכר לדיירי הבניין שקבלו את המכתב.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בקללות וגידופים שאינם מהווים, בנסיבות העניין, לשון הרע.

לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד בנוגע למכתב זה. אירוע מיום 20.5.16 הנתבעים מסרו בתצהיריהם, כי ביום 20.5.16 התקיימה אסיפת דיירים, שבה היו נוכחים גם בת זוגו ואחיו של התובע, ושני שוטרים קהילתיים.

לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד בנוגע לאירוע זה. אירוע מיום 24.6.16 הנתבע מסר בתצהירו, כי ביום 24.6.16 הפיץ התובע בתיבות הדואר של הדיירים מכתב, שבו כתב: "תמוהה בעיני העובדה שלאחר התראתו של דני בן יאיר שיפעיל את אחיו של אשתי נגדי, בתאריך 20.6.16 נחתך צינור דוד השמש שלי שהותקן אך לאחרונה...". הנתבע ציין כי מדובר באמירות שקריות, המייחסות לו עבירות פליליות, משפילות ופוגעות בו בפני כל דיירי הבניין.

לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד בנושא זה. סוף דבר התוצאה היא כי אני דוחה את שתי התביעות.

כאמור לעיל, הנתבעת הגישה תלונה במשטרת ישראל נגד בעלה לשעבר בגין אלימות, אף שעל פי עדותה, הוא לא היה מעורב באלימות כלפיה (עמ' 30 ש' 31 – 32).

על כן, נראה שמעשה האלימות, אף אם נעשה במרחב הצבורי, אינו מקים זכות תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, להבדיל מחוקים אחרים.

היתנהגות זו של הנתבעת, אף עם באה על רקע בעיטה של התובעת, או על רקע קינטור מסוג אחר, ראויה לגינוי.

גם דיונים המערבים רגשות קשים, כגון סכסוכים בין בני זוג המתנהלים בבית הדין הרבני, יש לנהל במסגרת המותר והאסור.

...

לסיכום אירוע שנמשך פחות משניה אחת מעסיק את התובעת, ובשל כך גם את מערכת אכיפת החוק, מזה למעלה משש שנים.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

האם יש לחייב את המדינה מכוח חוק איסור לשון הרע ביחס לטענה המייחסת למדינה הוצאת לשון הרע כלפי התובע, התובע לא הבהיר בכתב התביעה, בתצהירו או בסיכומיו, לאילו פרסומים קונקריטיים מתייחסת טענתו וכיצד מתקיימים יתר רכיבי עוולה זו בנסיבות העניין ודי בכך על מנת לדחות טענותיו בהקשר זה. מעבר לכך, בפסיקה נקבע כי: "7. סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)).

התובע טוען כי תיק פ.א. 5892/89 הוא תיק נגד חמותו לשעבר שתקפה אותו וניסתה לחטוף בכוח את בנו הקטן, הוגש כתב אישום כנגד חמותו שניסגר בזכות בעלה לשעבר שהיה שוטר במישטרה חיפה במשך 35 שנים.

תיק א.ת. 748/96, לגביו נטען כי מדובר בתיק "אי תביעה (רישום פנימי) מדובר בסכסוך שכנים על רקע היתנגדות של שכנה מבוגרת ולא שפויה שהתובע יעלה לגג. היא תקפה אותו ואח"כ אמרה שהתובע אמר שישים לה פצצה...". המדינה טענה, כי כתב התביעה תחום לאירועים החל מחודש יולי 1991 ועד למועד הגשת התביעה, יולי 1998, ואין להדרש לאירועים קודמים שחלה עליהם היתיישנות.

...

סוף דבר עולה מהמקובץ כי בכל הנוגע לאירוע בהוצאה לפועל, מצאתי כי ביחס לעבירת תקיפת עובד ציבור שנכללה בכתב האישום, החקירה לא מוצתה כנדרש והתובע נדרש למאמצים רבים עד לביטול כתב האישום.

בסוף הדבר שבסיכומיה ציינה המדינה כי: "תובענה זו שהחלה את דרכה עוד בשנת 1998 מגיעה לסיומה ועל כך שיש לברך תחילה". לנוכח כל האמור, כהכרעה בתובענה, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין עגמת נפש, בהתחשב אף במשך הזמן שחלף, על סך של 125,000 ₪.

התביעות האישיות כנגד הנתבעים 2 – 17 נדחות בזאת.

רקע ותמצית טענות הצדדים התובע עו"ד במקצועו.

בין הצדדים קיימת מערכת יחסים עכורה רבת שנים הנובעת מסכסוך שכנים.

התובע הוא אשר משך שנים, מערים קשיים על רישום הבניין כבית משותף, על ידי העלאת דרישות לא סבירות ותוך פגיעה קשה בזכויותיהם הקנייניות של דיירי הבניין.

הנתבע טוען, כי בהיותו אדם רב פעלים, מנכ"ל בנק לשעבר, דרקטור בחברות ציבוריות, יקיר ענף היהלומים, הרי שהוא עלול לספוג נזקים כבדים לפגיעה בתדמיתו ובמעמדו בגין הליך זה, העולים פי כמה על הנזקים להם טוען התובע בגין הפרסומים.

ובעניין ריימר קבע בית המשפט כי: "תלונתו של אדם למישטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום-לב לפי האמור בסעיף 15 (8) לחוק." טענת ללשון הרע בפרטיכל אספת הדיירים התובע טוען כי הנתבע תלה בלובי הבניין שלט, ובו היתייחס לאספת דיירים שהתקיימה ביום 26.11.2018: "מאחר והישיבה התפזרה עקב ההפרעה המתמשכת של דהן..." (נספח 25 לכתב התביעה).

...

לא עלה בידי התובע להוכיח, כי מדובר בתלונות רבות ושונות ללשכת עורכי הדין ואין בידי לקבל את טענתו, לפיה, לנתבע לא עומדת הגנה נוכח מספר התלונות.

לפיכך, דין טענות התובע בעניין זה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.