תביעת לשון הרע בין שכנים בבניין משותף ללא הוכחת נזק

על פי כתב התביעה, כל הצדדים היו שכנים בבית משותף ברחוב הסביון 5 בירושלים בתקופה הרלבנטית , כאשר הנתבעת 1 (להלן – כהן) בנתה בניה בלתי חוקית בשנת 1999 שפגעה בתובעת , ואילו הנתבעת 2 (להלן - כרמלה) ,שהיא חברה של כהן, רכשה דירה בבניין מאת התובעת בשנת 2002, עוד בטרם נישואיה לנתבע 3 (להלן – יובל).

בשל עילה זו דורשת התובעת פיצוי כולל בסך של 300,000 ₪, ללא הוכחת נזק , וכן חיוב הנתבעים למסור לידיה מכתב שבו הם חוזרים בהם מכל פירסומי לשון הרע שפירסמו נגדה.

...

הואיל וגרסת התובעת אינה הגיונית בעליל , והואיל ולא צורפה כל ראיה שיהיה בה כדי לתמוך בגרסה האמורה , וגם לא צורפה כל ראיה לגבי גובה הנזק הנטען – הרי שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת ראש נזק זה , ודין עילה זו להידחות.

בנסיבות אלה, גם דינה של עילה זו להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור - התביעה נדחית.

לפניי תביעות הדדיות בין שכנים בבית משותף (דו משפחתי) השוכן ברח' אסתר רבין 45 בחיפה (להלן – הנכס).

פירסום על גבי רכב – התובעים טוענים כי רכב הנתבעת, אשר עומד בדרך כלל בחניה ציבורית הסמוכה לכניסה לבניין, משמש את הנתבעת להשארת הודעות בולטות הכתובות בשפה גסה (מוצגים נ/2, נ/5).

" הנתבעת סבורה כי הודעה זו מהוה משום פירסום לשון הרע ודורשת סך של 30,000 ₪ כפצוי ללא הוכחת נזק בגין פירסום זה. פגיעה בפרטיות הצדדים מעלים זה כלפי זה גם טענות לפעולות הפוגעות בפרטיותם.

...

מעבר לכך, אני קובעת כי לטם פעלה בתום לב להגנה על עניין אישי כשר שלה, כך שחלה לגבי פרסום זה ההגנה הקבועה בס' 15(3) לחוק לשון הרע.

משלא הוכח כי אכן קיים תיעוד פוגע מצד הנתבעת, דין הטענה במישור זה להידחות.

הפועל היוצא מהאמור הוא כי דין התביעות להידחות הדדית.

עניינה של התביעה שלפניי בטענות התובע ללשון הרע שהפיצה, לטענתו, הנתבעת כנגדו, במסגרת יחסי השכנות ביניהם.

ביחס לפירסום החמשי (זימון המישטרה ביום 18.8.20), טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי סברה ועודנה סבורה כי החניה שייכת לאביה לאחר שניתנה להם הסכמת כלל הדיירים בבניין המשותף ולאור העובדה שאביה החנה שם את רכבו משך כל השנים.

אולם, מאחר שהתביעה הוגשה כנגד נציגות הבית המשותף, ובשים לב לעובדה שבאותה העת ולאחר עזיבתו של התובע את תפקידו כנציג ועד הבית המשותף, לא אוישה הנציגות ומשכך לא הייתה אפשרות להגיע עימה להסכם פשרה, אני מוצא כי לא הייתה לנתבעת כל אפשרות מלבד פנייה לכלל הדיירים.

סכום הפצוי סע' 7א(ב) לחוק קובע את סכום הפצוי ללא הוכחת נזק כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק." סע' משנה (ג) קובע כי במקרה שבו הייתה כוונה של המפרסם לפגוע הרי שהנזק יעמוד על כפל הפצוי הנ"ל כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק." במסגרת רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תיקשורת בע"מ (נבו, 8.9.13) דן כב' השופט צבי זילברטל בשאלה מתי יוכח יסוד הכוונה לפגוע.

...

אשר על כן, לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את אופי הפרסומים ותפוצתם ואת התנהלות הצדדים, מצאתי להעמיד את הפיצוי על הסכום הכולל של 15,000 ₪ (כלומר: סך של 5,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים 3, 4 ו-5).

סוף דבר סיכומו של דבר: ענייננו בסכסוך שכנים שהפך לתביעת לשון הרע.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום האמור לעיל בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כדין.

הנתבעת היתגוננה מפני התביעה וטענה, כי היא מתגוררת בדירה משנת 2004, בעוד שהתובעים עברו לגור בבית המשותף, בסמיכות אליה, בשנת 2012.

ביום 8.2.2016 הגישה הנתבעת תלונה נוספת במישטרה במסגרתה גוללה באריכות את פרטי הסיכסוך בין השכנים, מראשיתו (נספח 14 לכתב התביעה.

התובע טען, כי המכתב רצוף אמירות שהן לשון הרע, כדלקמן: "לסעיף 3 במכתב שבנידון - ואין ולו היה כל סיכסוך שכנים! התלונות שהגשתי הן נגד התוקפנות והבריונות הנפשעת של איתי בר ביא כלפיי וכלפי משפחתי. אין כל סיכסוך. יש רק אלימות יזומה של הטיפוס האלים האזה עם כלבי הפיטבול המסוכנים שלו ואיומיו לשסות אותם בי ובמשפחתי... בושה שאדם כל כך אלים ומסוכן נמצא בשורות המישטרה... "תמהה אני מה השיב, בטרם היתקבל, בשאלון בדיקת התאמה של משטרת ישראל הבודק את מידת האמינות, היושר וטוהר המידות". למקרא סיכומיהם של התובעים, עולה כי הם לא חזרו על הטענות בכתב התביעה ולא הפנו לאמירות שצוטטו בכתב התביעה בכל הנוגע למכתב זה (ראה סעיף 34 לסיכומי התובעים).

בכל הנוגע לתביעת לשון הרע, עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בפצוי ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7א(ב) לחוק ומאחר ולשיטתם פעלה הנתבעת בזדון, יש להגדיל את פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק, ולו בחלקו.

עוד הדגישה הנתבעת, כי במקרה זה היתגרתה בה רעיה, גדפה אותה ולעגה לה, "רדפה" אחריה בשטחים משותפים של הבניין, עד אשר לא יכלה להבליג, ולכן צילמה אותה הנתבעת, במטרה להניסה ולעצור את היתנהלותה הפסולה (סעיף 53 לכתב ההגנה).

...

לא הוכח מי החל בעימות, אולם שוכנעתי, כי בעת ששהו בקומת המחסנים החל ביניהן עימות מילולי שכלל גידופים משני הצדדים.

סיכום לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 (איתי) סך של 4,500 ₪, לתובעת מס' 2 (רעיה) סך של 750 ₪ ולתובעת מס' 3 (ימית) סך של 12,000 ₪ ובסה"כ - 17,250 ₪.

בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובעים מחצית מאגרת המשפט (1,865 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

הצדדים הם שכנים המתגוררים בבית משותף ברחוב יעל רום 4א' פתח תקווה ("הבניין").

כפי שהתווה בפסיקה, הדרך לבחינת תביעת לשון הרע מורכבת מ-4 תחנות: "ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפירסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להיתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהוים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהוה 'פירסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפירסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפירסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דיעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפירסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפצוי הראוי לתובע". (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (4.8.2008); רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' זוהר, פסקה 15 (30.5.2023)) ד(2) שלבים 1 ו- 2 – האם הביטויים נושא התביעה מהוים לשון הרע והאם מדובר בפירסום? הדברים נכתבו בקבוצת ווטספ בה חברים כ- 84 דיירי הבניין, ולכן מהוים "פירסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("החוק").

עוולת לשון הרע אינה מבוססת על גרימת נזק בפועל, אלא על תוצאתו האפשרית של הפירסום ("עלול"), כאשר ביחס לתוצאה פוטנציאלית זו צוינו בחוק 4 חלופות שונות, שדי בהתקיימותה של אחת מהן, על מנת שה"דבר" יחשב ללשון הרע; החלופה הראשונה היא "חלופת סל", ו- 3 החלופות הנוספות מתייחסות לפגיעות קונקרטיות יותר על ביטוי ש"פירסומו עלול" לגרום לאחת התוצאות השליליות המתוארות בהגדרה.

ד(3) שלב 3 – תחולת ההגנות ד(3)(א) הגנת אמת בפירסום סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008) נקבע: "הגנת "אמת הפירסום" בנויה מישניים: מיסוד אמתות הפירסום, ומקיומו של ענין צבורי הנלווה לפירסום.

אכן, "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמתות הפירסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998) (להלן: ענין קראוס), 42).

...

" בענייננו חלה חזקת תום הלב, שכן הפרסום נעשה בגדר הסביר עת הנתבע כתב בפרסום שהפרסום הוא "על דעתו" ואף הביע הסתייגות כשציין לדוברת מולו (ככל הנראה זוגתו של התובע) "תקני אותי אם אני טועה". נוסף לכך, שוכנעתי שהנתבע פנה לתובע טרם הפרסום באותם נושאים ולא נענה, וכי האמין באמיתות הפרסום, שכן ראה את התובע מבצע עבודות ריתוך והלחמה באזור המחסנים והחניות.

סוף דבר התביעה נדחית.

הוצאות המשפט, אפוא, הן בשים לב לשיקולים הנ"ל. התובע ישלם לנתבע: שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח. הוצאות המשפט של הנתבע בתשלומיו לצדדי ג' ובכלל זה התשלום ששילם למומחה מטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום.