תביעת לשון הרע בין בני דודים בחברה משפחתית

לטענתו, במסגרת הקובלנה הפלילית כבר נקבע כי אמירותיו של הנתבע הן בגדר לשון הרע וטענות ההגנה שלו נדחו ומשכך מנסה הנתבע בתביעה שכנגד להסיט את הדיון מחומרת מעשיו שלו.

די באמור בכתבי הטענות על מנת ללמד כי מוטב היה לצדדים לצמצם את פרישת המחלוקות ביניהם, תחת להרחיבם שכן אין להיתעלם מכך כי הצדדים בני דודם הם ומעבר להיותם מישפחה אחת, הם אף נדרשים לעבודה משותפת במפעל המשפחתי.

האם מדובר בפירסום (כהגדרת ס. 2 לחוק איסור לשון הרע) אמירות אלו נאמרו בישיבת הדירקטוריון בעל פה, כאשר בישיבה נכחו מעבר לנתבע בני מישפחה נוספים דירקטורים ובעלי תפקיד בחברה המשפחתית.

...

הנה כי כן, יש לדחות את תביעת הנתבע בגין רכיב זה. מכלל האמור לעיל עולה כי יש לדחות את התביעה שכנגד ולקבל את התביעה העיקרית.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה העיקרית ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע 100,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

בעניינינו נקבע לא אחת בפסיקה, כי אבן הבוחן לצורך הכרעה בשאלה האם ניתן להבין מפירסום פלוני שהוא מכוון לאדם מסוים, היא אובייקטיבית ונלמדת מכלל הנסיבות הקשורות בפירסום – הן אלו הנלמדות מלשונו והן אלו העולות מהנסיבות האופפות אותו, לרבות החיצוניות לו. לשון אחר: האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים ומזהה את הנפגע כמי שהדברים כוונו אליו, אם לאו (ע"א 8345/08 עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי, 567 ; ע"א (חי') 29675-10-17 שמעון בן דוד נ' אסף אמיתי, פורסם במאגרים 30 ( פ"ד סה( האלקטרוניים).

דברים אלו נכונים ביתר שאת, שעה שמדובר בפירסום שנעשה כטענת הנתבע בדף הפייסבוק הפרטי שלו, לו, מטבע הדברים, חשופים בני משפחתו, חבריו ומכריו, אשר יכולים בנקל להבין, כי פרסומיו מכוונים אל זוגתו לשעבר ואם בתו היחידה.

לראיה, העובדה שביום 31.08.2016 פנתה אל התובעת בכתב גב' מ.מ. שהציגה עצמה כחברה של הנתבע בפייסבוק בזו הלשון:" ...עצוב לי ש-א. לא תראה את אבא שלה יותר". פנייה זו מלמדת כאלף עדים, כי מתקיימים היסודות הקבועים בסעיף 2(ב) לחוק.

בנסיבות אלו, שעה שכבר היתנהל הליך בעיניין פירסומי הנתבע ובצוע עוולה של לשון הרע המיוחסת לו כטענת התובעת, והוא היה ער לטענות התובעת בעיניין הנזק שניגרם כתוצאה מפרסומיו קודם להגשת התביעה הקודמת, אין הוא יכול להשליך יהבו על הגנת תום הלב, ואין בה כדי לסייע לו. ודוק, משהנתבע היה מודע לטענות התובעת ולאפשרות כי הוא נושא באחריות לעוולת לשון הרע שהיא מייחסת לו, ובכל זאת בחר לפרסם פירסום נוסף ברוח הפרסומים שעליהם מבוססת התביעה הקודמת, אין הוא יכול להיסתופף בצלן של ההגנות שבדין, וודאי לא הגנת תום הלב.

...

גם אם היה מקום להביא בחשבון השיהוי בהגשת התביעה לכאורה, ואיני סבורה שבנסיבות המקרה דנא יש מקום לקבל טענת השיהוי, הרי שבעשותו כן הקים הנתבע לתחייה את עילת התביעה כנגדו והכשיר הקרקע להגשת התביעה שלפנינו גם אם הוגשה בשיהוי מה. לפיכך דין טענת הנתבע בעניין השיהוי להידחות.

לאחר שעיינתי באשר מונח לפניי ושקלתי בדבר מצאתי, כי שניים מתוך ארבעת הפרסומים עליהם מבוססת התביעה מגיעים, עפ"י אמת המידה האובייקטיבית של האדם הסביר, כדי פגיעה בתובעת מכוח חוק איסור לשון הרע.

הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא, כי טענת ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת לנתבע.

בפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע, שהוא בן זוגה לשעבר על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

במועד שלא צוין נשלחה הודעה נוספת על ידי הנתבע בקבוצת "ווטספ" משפחתית הכוללת את כל בני הדודים של התובעת.

אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפירסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה 2002 ) (להלן: ענין אפל), פסקה 2).

הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוואנטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה.

...

למעלה מהדרוש אציין שהנתבע לא טען וממילא לא הוכיח שעומדת לו הגנה כלשהי מכוח החוק, כך שנוכח כל האמור לעיל, הוכחה לפני עילת התביעה על פי החוק, על כל יסודותיה.

אמנם התובעת לא טענה שפוטרה מעבודתה או שקידומה המקצועי עוכב בשל הפרסומים מושא התביעה, אולם די בכך שהיא נאלצה להצדיק ולהסביר עצמה בפני הורים, אנשי צוות והפיקוח עליה, כדי לבסס טענותיה לפגיעה שנגרמה לה; כן שקלתי את העובדה שמדובר בפרסומים אשר בוצעו ביחס לקבוצות נמענים אשר חלקם בלבד, כך שניתן היה לזהות ולייחס XXXXX שבה XXX מעיר מגוריה של התובעת, עיר את האמירות הפוגעניות בפרסומים לתובעת ומנגד את העובדה כי למעט עדות התובעת ואמה, לא הובאו לפני עדויות נוספות כלשהן מטעם התובעת כדי לבסס נזקיה ולא שוכנעתי כי היה בפרסומים כדי ליצור השלכות עתידיות ביחס לתובעת; מנגד שקלתי טענות הנתבע לפני, לדבריו לא היתה לו כוונה לפגוע בתובעת ומצאתי לקבל דבריו.

כן שקלתי את דברי הנתבע לפני בדיון מיום 24.5.20 לפיהם הוא התנצל על הפגיעה בתובעת וכי פנה בעניין זה לאנשים רבים, אם כי יוער בהקשר זה שלגרסת התובעת שלא נסתרה היא פנתה אליו עוד בטרם הגשת התביעה לחדול מביצוע הפרסומים, מה שלא נעשה; נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה שנכון להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 18,000 ש"ח. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה ואני מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 18,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

מבוא: לפני תביעת "לשון הרע, כספית, נזיקית" אותה הגיש התובע שהוא בן זוגה לשעבר של הנתבעת.

התימלול הוא חלק ממסמך שהוגדר כ- 'חוות דעת מומחה' (יוער בהקשר זה שעצם ההפניה למסמך הנחזה להיות 'חוות דעת של מומחה' כדי שתהווה ציון דרך בנספחי כתב התביעה אינה מאיינת את הצורך לידון בעצם הגדרת המסמך כ'חוות דעת מומחה' לתיק מטעם צד בבית משפט לעינייני מישפחה.

(תקנה דומה הייתה גם בתקנות הקודמות (תקנה 258יב (יז) (להרחבה שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לעינייני מישפחה (2009) עמ' 288- 290).

" (פרוטוקול עמ' 21 ש' 9-1) זה המקום להדגיש שפעולותיה של הנתבעת נעשו לאחר הודעתו של התובע אליה מיום 2/7/2020 (נספח א' לכתב התביעה) בזו הלשון: "לחברה של מ. גילו שיש לה קורונה..מ. עושה היום או מחר בדיקת קורונה מעדיף שעד שהיא לא תקבל תשובה עדיף בשביל כולם שאני יהיה מרוחק..אני אעדכן אותך בהמשך". הינה כי כן הודעת הוטסאפ שנשלחו על ידי הנתבעת לתובע כשלעצמן אינן מהוות לשון הרע שעה שמדובר בתכתובת בינה לבין אבי בנה, אמנם בלשון בלתי ראויה לשון המעטה מצד שני ההורים, אך לא מדובר בפירסום העונה לדרישת החוק והגדרתו על פי החוק, קרי פרסומים אסורים על פי החוק.

...

.(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן"; סקירת הפסיקה מביאה לכדי מסקנה מתבקשת מאליה שהשאלה הצריכה לבחינה היא בדבר המוטיבציה של המתלונן בהגשת התלונה.

מקובלת עלי גרסת הנתבעת שלאור המידע באותה עת של הפצת המגפה והצורך להשמר מפני הדבקה היוו את המניע לשיחת הטלפון שלה לגב' נ.ב..

אחרית דבר: התביעה נדחית.

הגשת כתבי טענות ודיונים, שמיעת ראיות והגשת סיכומים התובע הגיש בתאריך 21.12.21 כתב תביעה (להלן: "התביעה הראשונה") בו ביקש לחייב הנתבעים, חברת תיקשורת, חברת חדשות וכתב (להלן: "חברת תיקשורת, חברות חדשות והכתב") לשלם לו פיצוי בסך של 865,776 ₪ בגין לשון הרע עקב פירסום כתבות בהן הוא מוזכר.

עוד טענו, שלשם השגת מטרה זו, ובעקבות פרסומיהם, הוגשו שתי תביעות השתקה, מופרכות ונפרדות, במאות אלפי ₪ כל אחת, נגדם, על ידי בני מישפחת אחיו של התובע, האחת על ידי האב, פנחס, והשניה, על ידי האח של ראש הערייה, הוא התובע וכי ראש הערייה העומד במרכז הפרסומים, אשר בהם הובאו דברי הבקורת כלפי היתנהלותו כנבחר ציבור, בחר שלא להגיש תביעה בגין איזה מן הפרסומים.

ביהמ"ש קובע שלתובע לא היה מענה מניח הדעת בחקירתו לגבי התשתית העובדתית העניפה שפורטה קודם לכן לפיה היה לו בזמנים הנוגעים לעניין עניין כלכלי מהותי אישי ל"קולה מבגדד" ומכאן שהייתה לו גם זיקה לעסק שהיה קיים בנכס נשוא המחלוקת בשם "הקולה מבגדד", גם אם מי שהיה רשום כבעל העסק הוא בן דודו, קרבה משפחתית שהוסתרה ע"י התובע בתצהירו.

...

מסקנה זו מתחזקת לגבי חברי אופוזיציה ברשויות המקומיות.

לאביהו עומדת הגנת תום הלב לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שלאביהו עומדת הגנת תום הלב, ולכן דוחה התביעה.

סוף דבר כאמור לעיל, ביחס לתביעה הראשונה בת"א 47819-12-21, ביהמ"ש קובע שאין צו לתשלום.