תביעת לשון הרע בגין תלונה נגד עורך דין ללשכה על התרשלות חמורה

בכלל זאת, תבע גבע שכר טירחה עבור שעות רבות של עבודה שלטענתו השקיע בטיפול בתיקים בהם שידל אלגרנטי לקוחות אשר לא הייתה להם כל עילת תביעה ואף החתים אותם על תצהירי שקר; וכן תבע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע, בשל שורה ארוכה של מכתבי תלונה ששלח נגדו אלגרנטי ללישכת עורכי הדין.

יצויין, כי אלגרנטי לא טען לפניי כי היה טעם עינייני להתערבותו זו, ובכלל זאת, למשל, לא טען – ולא כל שכן שלא הוכיח - כי הסכם הפשרה עליו עמדה גב' מנשה לחתום היה לא הוגן או כיוצ"ב. אם לא די בכך, זמן קצר לאחר מכן הגיש אלגרנטי בקשה בשם הלקוחה לבית המשפט, להחלפת עו"ד גבע כמייצג, בקשה הרוויה טענות קשות וחמורות המופנות כלפי גבע (ראו נספח 21 לתצהיר גבע).

תביעת לשון הרע בגין תלונות ללישכת עורכי הדין גבע תבע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פירסומי לשון הרע שעניינם תלונות שהוגשו נגדו ע"י אלגרנטי ללישכת עורכי הדין.

אשר לטענה בדבר שמו הטוב של גבע, הרי שמדובר בטענה המשפיעה על גובה הפצוי שייפסק, ולא על עצם הזכאות לו. בהקשר זה יצויין, כי אכן הובאו מספר החלטות בהן נמתחה ביקורת על היתנהלותו של גבע, וכן מספר אינדיקאציות נוספות המעידות על התרשלות ועל היתנהלות לא תקינה, באופן העולה בקנה אחד עם חלק מהטענות שנטענו ביחס לגבע בחלק מן התלונות, והמחדלים שיוחסו לו. עם זאת יצויין, כי בכל הנוגע למרבית התלונות שעניינן היתנהלות רשלנית של גבע כב"כ מייצג, מצאתי כאמור שלא להטיל אחריות בגינן בלשון הרע.

...

גם כאן, הצהיר גבע כי יזמן לעדות את אותם לקוחות, כמו גם שני עורכי דין נוספים, שהם חבריו, שעימם פעל אלגרנטי בדפוס דומה, לעדות (ראו סעיפים 42, 54, ו – 279 לכתב התביעה וכן סעיפים 42, 54, 280, 283-284 בתצהיר עדותו הראשית של גבע כתובע), אך אלו לא זומנו מטעמו, וזאת למרות שכאמור לבקשת גבע, חוייב אלגרנטי במסירת כל פרטי ההתקשרות הידועים לו איתם בתצהיר, והוא עשה כן. לפיכך, גם בעניין זה מצאתי כי גבע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר העולה מן המקובץ כי מצאתי לקבל את תביעתו של עו"ד אלגרנטי, הן במסגרת התביעה העיקרית שהוגשה בתיק 7703-02-16 והן במסגרת התביעה שכנגד שהוגשה בתיק 28714-03-17 (למעט רכיב שכר הטרחה בתיק פינצ'בסקי נ' ישפאר), ולפיכך אני מחייבת את עו"ד גבע לשלם לעו"ד אלגרנטי סך של 461,200 ₪ כולל מע"מ, תמורתו יימסרו לו חשבוניות כדין.

אני מקבלת בחלקה את תביעתו של עו"ד גבע, ומחייבת את עו"ד אלגרנטי לשלם לו סכום כולל של 75,000 ₪.

רקע כללי: נגד המערער, עורך דין במקצועו, הוגשה קובלנה בגדרה הורשע המערער במספר עבירות משמעת הכוללות: היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין – עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א -1961 (להלן: "חוק הלישכה"); פגיעה בכבוד המיקצוע – עבירה לפי סעיף 53 לחוק הלישכה; היתנהגות שאינה בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד - עבירה לפי סעיף 23 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986, יחד עם סעיף 61 (2) לחוק הלישכה.

בעובדות כתב הקובלנה צוין כי המערער הגיש נגד עורכת הדין רינת פרידמן (להלן: "המתלוננת"), תביעה בגין לשון הרע לבית משפט השלום בתל אביב; המערער לא התייצב לדיון שהיה קבוע בתובענה ביום 6.9.2016, ובעקבות כך התביעה נמחקה והמערער חויב לשלם למתלוננת הוצאות בסך של 5,000 ₪.

בית הדין הארצי גם ציין כי, הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער מלמדות כי הוא לא משנה את דרכיו; המערער אף הצהיר בדיון כי לא שילם ואינו מוכן לשלם את הקנס שנפסק לחובתו על ידי בית הדין המחוזי כל עוד פסק הדין אינו חלוט; טענות אלה של המערער מעלות חשש ממשי כי אין הוא מבין את חומרת מעשיו.

המערער מוסיף וטוען כי, טעו בתי הדין בכך שהתעלמו מהטענה שעד לתום הליך העירעור, פסק הדין שהטיל הוצאות לטובת המתלוננת לא היה חלוט והמתלוננת לא דרשה את תשלום ההוצאות; מיד לאחר שניתן פסק הדין בעירעור הוא שילם את ההוצאות למתלוננת; המתלוננת הטעיתה את בתי הדין כאשר טענה כי המערער שילם את סכום ההוצאות רק בעקבות התלונה ללשכה, שכן הוא לא ידע על התלונה בעת התשלום.

מהפסיקה עולה, כי היסוד הנפשי הנידרש בדרך כלל בעבירות משמעת הוא של מודעות לטיב המעשה, ובנסיבות מסוימות, אף יסוד של רשלנות (השוו: עש"מ 6843/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(2), 918, פסקה 5; עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 326 (1999); עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נח(2) 880 (2004); עש"מ 6335/02 שוחט נ' מדינת ישראל (8.1.03)).

...

סבורני, כי המקרה דנן נופל בגדר החריגים שמצדיקים התערבות בערעור.

בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום הוצאות מושא הדיון, בסך של 5,000 ₪, סבורני כי סברתו של המערער לפיה המתלוננת לא עומדת על תשלום ההוצאות עד למתן פסק דין בערעור, הינה הנחה סבירה ואפשרית שעומדת בקנה אחד עם ציפייה סבירה ליחס חברי בין עורכי דין חברים למקצוע.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

בעקבות התלונה הוגש נגד התובעת כתב אישום במסגרתו הואשמה כי ביום 15.10.2017 נהגה ברכבה כשהיא מסיעה 7 נוסעים, מספר העולה על המספר המותר על פי רישיון הרכב (שישה) וכן כי הסיעה ילדים כשהילד השביעי ללא התקן ריסון (פ"ל 6216-07-18, כתב האישום ופרוטוקול הדיון צורפו כנספח 2 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24).

עוד עולה מעדותו של עו"ד גיל נבון כי בינו לבין התובעת היה סיכסוך כספי ביחס לשכר הלימוד של בנו, שהוכרע על-ידי בית המשפט (עמ' 96, ש' 15-32), וכן כי חתנה של התובעת הגיש נגדו תלונה ללישכת עורכי הדין בטענה שתקף את התובעת וחטף ממנה צ'קים.

בגין אותה תלונה הגיש עו"ד גיל נבון נגד חתנה של התובעת תביעה בגין לשון הרע שהסתיימה בגישור (עמ' 97, ש' 1-7).

משכך, הגנה זו יכול ותחול גם במקרים בהם הפירסום נעשה בחוסר תום לב (ראו א' שנהר, עמ' 216) ואף בזדון או בהתרשלות (ע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012), פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; תמר גדרון, דיני נזיקין לשון הרע – עוולת רשלנות? המשפט, כרך ד' (התשנ"ט) 219).

בפסק הדין בעיניין אמר היתייחס בית המשפט לקושי בהערכת נזקים שאינם נזקים רכושיים או ניזקי גוף: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, היתנהגותו של הניזוק לפני פירסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על ניזקו. בדומה, היתנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, היתנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפצוי מוגבר בשל היתנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמתותם, עשוי לגרום להגברת ניזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפצוי שלו הוא יהיה זכאי.

...

אשר על כן, אני דוחה את התביעה לפיצויים נזקיים.

אף לא שוכנעתי כי הפוסט, כמו שאר הפעולות שנקטו הנתבעים נגד התובעות, נקיים מרצון מכוון לפגוע בתובעת על רקע הפגיעה, הנטענת, בילדיהם.

ח – סופו של דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעים 1-4, 6, 7 ו-10 בפיצוי התובעת בסכום כולל של 50,000 ₪.

(נספח 4 לתצהיר התובע) בעת הגשת תלונה כנגד התובע, בפני לישכת עורכי הדין ביום 28.2.2009 , במסגרתה נטען כי התובע פעל, בהיותו בא כוחה של הנתבעת, מתוך ניגוד עניינים, מירמה והפרת חיסיון.

בהמשך נקבע : " יש לציין, כי רשות מוסמכת, אינה רק המישטרה. כך נקבע כי לישכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעיניין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב" קיימת פסיקה (בעיקר של בתי משפט שלום ומחוזי) לעניין תביעות מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, ממנה עולה כי לא בנקל יורה בית המשפט על פסיקתו של פיצוי, בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, שעה שמדובר בתלונה למישטרה, או כאשר מדובר בתלונה ללישכת עורכי הדין.

ככל שאזרח הפונה למישטרה או לקוחו של עורך דין יחשוש כי יבולע לו, מקום בו יפנה בתלונה בגין מעשה או מחדל, דומה כי יהא בכך כדי לפגוע פגיעה קשה במוסדות הרשויות המוסמכות בכלל, במשטרת ישראל ולשכת עורכי הדין בפרט, לרבות לעניין האמון שהציבור רוחש להן.

בפסק הדין קבעה כבוד השופטת דורנר כדלהלן : "כך, הגשת תלונת שוא למישטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המישטרה. אכן, כאשר המישטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם הוחלט בבג"ץ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למישטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהיא של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם." בית המשפט העליון הוסיף ובחן את שאלת דרך היתנהלותו של אזרח בבואו להגיש תלונה או להעלות חשד ביחס לקיומם של מעשים פליליים, תוך שהוא מבקש לבחון את תום ליבו של המתלונן.

עם זאת, לא יכול להיות ספק כי תלונה כה חמורה ללישכת עורכי הדין (בגינה נתבקשה היתייחסות התובע), הגשת תלונה למישטרה לעניין שבוש הליכי חקירה והטיית עדים, יש בם כדי פגיעה בשמו הטוב של התובע, המהוה עבורו נכס חשוב מאין כמותו, ומכאן כי נגרם לו נזק של ממש.

...

נוכח כך, ועוד קודם דיון ביתרת הטענות, דין תביעתו של התובע, ככל שהיא מתייחסת לפרסום לצדדים שלישיים, להידחות.

ומן הכלל אל הפרט; התלונה למשטרה אני סבורה כי החלק החמור ביותר בתלונתה של הנתבעת למשטרה , עניינו טענותיה בדבר שיבוש הליכי חקירה ותשלום לעדים לצורך מתן עדות שקר.

על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימות בעניינה של הנתבעת, ההגנות הקבועות בהוראות חוק איסור לשון הרע.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪.

כי לאחר מכן הגיש הנתבע תלונה כנגד התובע ללישכת עורכי הדין והתלונה נגנזה.

כי ההתבטאויות החמורות כנגד התובע נעשו שלא במהלך הדיון בפני בית המשפט ונועדו לפגוע בתובע ולהשפילו בפני בית המשפט, המזכירות ומזכירותיו של התובע בעובדות במשרדו.

לאחר קבלת התגובות הנדרשות החלטתי, ביום 13.1.13, כי מיתקיים מעשה בי-דין לגבי טענת הרשלנות בעבודת התובע וכנגזרת מזה לא ניתן לידון בטענת ההגנה של אמת דברתי, אך יחד עם זאת, כי הנתבע רשאי לטעון ולהתגונן בטענת תום הלב לפי סע' 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

התובע טוען כי אין חולק שתוכן המכתב מהוה פירסום לשון הרע וכי המכתב נשלח לא רק אל בית המשפט אלא גם אל עו"ד בעז נוס, ב"כ הנתבע בתביעה האחרת, אל מזכירות בית המשפט ועובדי בית המשפט ועוד.

...

אשר על כן אני קובע כי הנתבע כשל בהוכחת טענת הגנת תום הלב וכי התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק.

לאחר ששקלתי מלוא הנסיבות וטענות הצדדים ובמיוחד עובדת היות התובע, הנתבע, עו"ד במקצועו ומנגד כי הפרסום נעשה בכותלי בית המשפט ומשרדי ב"כ הצדדים, אני סבור כי סכום הפיצוי הנכון הוא 20,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן התביעה מתקבלת באופן זה שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובע לסילוק מלא וסופי של התביעה את הסך הכולל של 20,000 ₪ וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.