תביעת לשון הרע בגין תלונה ללשכת עורכי הדין

ביום 25.12.2013 הוציאה ועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין מכתב למר שפר, ובו החלטה כדלקמן: "לגנוז את התלונה. הועדה רואה בחומרה הגשת תלונה שהוגשה כבר בעבר והוחלט בה וזאת בהעתק מדוייק של התלונה. אילו היתה לועדה סמכות להזהיר את המתלונן או לחייבו בהוצאות היא היתה עושה כן". עו"ד סגל טוען בתביעתו כי התלונה מהוה לשון הרע חמורה ביותר.

בא כוחו של מר שפר הטעים בסיכומיו שתביעת לשון הרע של עו"ד סגל היא אך בגין התלונה השניה, וגם אז לא טען עו"ד סגל אחרת.

...

  לאור כל האמור, על מר שפר לפצות את עו"ד סגל בסך 25,000 ₪ בלבד.

       אשר על כן, דין התביעה שכנגד להידחות.

       התביעה שכנגד של מר סורין שפר נדחית.

תביעת השתקה אין ספק כי הגשת תביעת לשון הרע בגין דברים אשר נכתבו בתלונה אשר הוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין עשויה לייצר אפקט מצנן אשר יהיה בו להניע מהגשת תלונות.

...

מצאתי כי רויטל יודעת לעמוד על זכויותיה ולעשות שימוש בדרכים השונות המוקנות לה על פי דין לשם כך ואינה מהססת לעשות בהם שימוש ואין חשש ממשי כי הגשת תביעת לשון הרע כנגדה תביא אותה להימנע מלעשות כן. אני ערה לכך כי ניתן למצוא בתביעה דנן, בבחינה כללית, סממנים מסוימים היכולים לאפיין תביעות השתקה, אולם שוכנעתי כי זהו אינו המצב בנסיבות המקרה הנוכחי ועל כן אני מוצאת לדחות טענה זו. לשון הרע בחינת התביעה לגופו של עניין תעשה בהתאם לקווים המנחים אשר התווה כב' השופט י' עמית, בפסק הדין בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (08.02.2012), ובהם ישנו משום תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח החוק: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". האם הביטוי מהווה לשון הרע ? אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ראו: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)).

אולם בנוגע לביטויים המייחסים לזאב התנהגות "אלימה", "כאחרון הטרוריסטים" "והשיא ! דחף אותי ...", שוכנעתי כי לא זו בלבד שלא הוכח קיומו של גרעין עובדתי מספק לביסוס תחושה סובייקטיבית אצל רויטל, אלא כי רויטל עצמה ידעה כי בתיאורים אלו יש כדי לעוות בצורה מהותית ומשמעותית את המציאות העובדתית והיא עצמה לא האמינה באמיתותם.

לאחר שבחנתי את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, העובדה כי התביעה מתקבלת רק בנוגע לחלק מהביטויים, התנהגותו של זאב, התנהגותה של רויטל, היות הפרסום בהגשת תלונה לרשות המוסמכת, אני מוצאת לחייבת את רויטל לפצות את זאב בגין פרסום לשון הרע בסך של 6,000 ₪.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל ועל רויטל לפצות את זאב בגין פרסום לשון הרע כנגדו בסך של 6,000 ₪.

המערער הגיש נגד המשיב ואסרס תביעת לשון הרע בגין תלונה שהגיש המשיב (ושאליה צורף תצהיר מאת אסרס), לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן: ועדת האתיקה).

...

משהמסקנה שאליה הגעתי איננה מבוססת על עמדת ועדת האתיקה, אינני נדרשת לדון בטענות המשיב.

סוף דבר – מסקנתי היא שהוראת סעיף 13(5) לחוק, אינה חלה על התלונה נשוא דיוננו שהגיש המשיב נגד המערער לוועדת האתיקה.

נוכח האמור, הערעור מתקבל והסילוק על הסף מבוטל.

תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות ללישכת עורכי הדין – אני סבורה כי הדברים שפורטו לעיל יפים, בשינויים המחויבים, גם לגבי התלונות שהוגשו ללישכת עורכי הדין, ושאף בהגשתן קיים אינטרס צבורי ברור, כל עוד אין קביעה עובדתית לפיה הוגשו מתוך ידיעה שאינן נכונות (ראו: שנהר, בעמ' 303).

למעשה, אף חברי מסכים כי הגשת תלונה ללישכת עורכי הדין יכולה לחסות, במישור העקרוני, תחת כנפיו של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

...

על יסוד האמור לעיל, הנני תמים דעים עם קביעתו של חברי, כי "הוכח באופן פוזיטיבי כי גרסאותיהן של המתלוננות חסרות יסוד", דבר שהיה כמובן בידיעתן, ולפיכך יש לדחות את הערעור בנוגע לתביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי אורי, גם אם לא מטעמיו של בית משפט קמא.

מקובלת עליי גם הגישה, לפיה נגישות רחבה מידי להגשת תביעות לשון הרע, עשויה להביא לשימוש לרעה בתביעות מעין אלה, תוך ניצולו של הליך זה לצורכי הרתעה והפחדה של מתלוננות בכוח ובפועל.

שאלת תום ליבן של המתלוננות – בהמשך למסקנה, לפיה מדובר בתלונות כוזבות, דבר שמן הסתם היה בידיעתן של המתלוננות, אין הן זכאיות לחסות תחת אחת או יותר מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט לפחות בנוגע לתלונה שהוגשה לועדת האתיקה, שכן לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי שלא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין פנייה או תלונה ללישכת עורכי הדין, שכן פניות אלו מוגנות באמצעות חסינות מוחלטת.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אינני רואה בכך שהתובע פנה לעורך דין בדיני עבודה, אינדיקציה לכך שלא חתם על המסמך שבמחלוקת, או אינדיקציה לכך שלא ידע על מה הוא חותם.

הנתבע עתר כאמור לדחיית התביעה לאחר שעיינתי בפסיקה בתיקים דומים וכאשר לקחתי בחשבון כי התובע הינו עורך דין ששמו הטוב הינו נכס חשוב שלו בעבודתו היומיומית, ולאור חומרת החשדות נגד התובע – חשדות בזיוף מסמכים – אני פוסקת שהנתבע ישלם לתובע סך של 40,000 ₪.

כמו כן אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע שכ"ט בסך של 10,170 ₪.