האם אדם אובייקטיבי שהיה מקשיב לשיחה בין התובעת והנתבעת בנוכחות מומי, היה מאמין לנתבעת וחושב בלבו כי אמרותיה הן נכונות? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל, מחד, כבר נפסק כי במציאות החברתית שבה אנו חיים, הפכו קללות וגידופיה לדבר שבשיגרה ובתי משפט לא נוטים להעתר לתביעות לשון הרע בשל גידופים במיוחד אלו שנאמרו כמו שקרה במקרנו (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר, סע' 26 לפסק הדין מיום 12.11.06 (פורסם בנבו)).
...
הנתבעת מכחישה טענות התובע, וטוענת כי התבטאויותיה לעיל נאמרו במהלך דיון משפטי ולקראת אותו דיון (ולצורך ההליך המשפטי), כך שלפי הוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קיימת חסינות מוחלטת ביחס להתבטאויות אלו ומכאן שיש לדחות את התביעה נגדה.
לאור המקובץ, אני סבור כי הגנת סעיף 13(5) לא חלה בענייננו, שבו היתה פניה אישית, גם אם היא מוקלטת לצרכי משפט, של צד שמתלהם ומטיח האשמות בבית עסק ולמול צדדי ג' שאין להם כל קשר למשפט ולסכסוך בין הצדדים, קיימת התנגשות מובהקת בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכות היסוד של כבוד האדם ושמירה על עיסוקו ושמו הטוב שבנסיבות העניין יש לבכרה על פני הראשונה.
לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים ובין היתר עובדת קיום סכסוך משפטי בין הצדדים שבו חויב התובע לשלם לנתבעת סכום כסף שמהווה כשליש מסכום העבודה שסיפק וכי לא הוכח שמעבר ל"מומי" היו עוד אנשים ששמעו את הנתבעת בשיחה מושא התביעה, ולא התרשמתי ממניעים של חוסר תום לב של הנתבעת לצד העובדה כי התובע ידע כי התובעת מקליטה את השיחה ולכן לא מיהר לשתף פעולה עם פניותיה והסתפק להכחיש ולשמור על קור רוח והשכנוע העצמי של הנתבעת באמיתות הפרסום (לראיה קיומה של תביעה של הנתבעת נגד התובע בגין ליקויים בהתקנת השיש שבה הוא נדרש לשלם לה כספים), אני קובע, כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ פיצויים, בנוסף לתשלום סך של 1,500 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
נוכח הסכום שנפסק, אני מורה למזכירות להשיב לתובע הפרשי האגרה.
