בגדרן של תביעות אלו מבקשים התובעים לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי, עקב פירסום המהוה לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק")).
התובע 3 הנו בנם של התובעים 1 ו-2 ומתגורר במשק 88 במושב מסלול, שימש בעת הרלוואנטית קבלן לעבודות אחזקה ותחזוקת מערבות מים, המעניק שירותיו למושבים שונים, בין היתר למושב מסלול, עריית אופקים ואיש אחזקה למערכות מים של חוות גילת של משרד החקלאות.
לנתבע עומדת הגנה בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, בשל העובדה שבחברה הרלוואנטית, מושב מסלול, יש אינטרס חברתי וקהילתי בהצפת נושא מכסות המים ועל כן מיתקיים "מבחן התועלת" לפיו עניין צבורי שיש לציבור תועלת ואנטרס בדיון, מצדיק את הצפתו ופירסומו.
התובע לא שעה לפניות הנתבע ולתלונותיו, מתוקף תפקידו כממונה על ניהול המים ולפיכך אין בסיס לטענותיו בתביעה.
טענת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע כוללת 4 מרכיבים מצטברים: על המפרסם להוכיח שהייתה עליו חובה לעשות פירסום; יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפירסום; תוכן הפירסום – במסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפירסום המסוים המהווה את עילת ההליך; הפירסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 282].
...
הנני מקבל את גרסת הנתבע, לפיה הוא עצמו לא הפיץ את המכתב במספר עותקים גדול, אלא כפי שהבהיר בחקירתו ואולם נראה כי המכתב "התגלגל" מיד ליד בין אנשי המושב והמושבים הסמוכים, באמצעות מי שקיבל בפועל עותק מהנתבע ועל כן מקור התפוצה היה בנתבע.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי האמור במכתב מהווה "לשון הרע".
כמו כן, הנני קובע כי לשון הרע בה נקט הנתבע, אינה חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
באשר לעתירת התובעים 1 ו-2 לפרסום התנצלות מטעם הנתבע, בהיעדר הסכמה, מצאתי להסתפק בסעד הכספי אשר יש בו כדי לכמת את הנזק אשר נגרם לתובעים ולפיכך נדחית עתירתם.