תביעת לשון הרע בגין פרסומים בעיתון "כל אל ערב

בפסק-דינו מיום 9.3.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בקובעו כי המבקש אכן הוציא לשון הרע על המשיב, והורה על מתן שלושה סעדים: (א) פיצוי בסך 60,000 ש"ח (להלן: החלק הכספי); (ב) פרסום מודעה בעתון "כל אלערב" על אודות פסק הדין ותוצאתו; (ג) משלוח מכתבים (שנוסחם זהה לנוסח המודעה) למספר נמענים (סעדים ב' ו-ג' יכונו להלן: החלק האופרטיבי).

בשלב הראשון יש לשקול שיחרור כספים מעטים על מנת לשלוח את המכתבים בדואר רשום בהתאם לפסק הדין, וכן יש לשקול הקצאת כספים לצורך פירסום בעתון.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא.

כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 28.11.2007 הגישו המכללה והמשיב נגד המבקשים ואחרים תביעה כספית בסך של 9 מיליון ש"ח בגין פירסום לשון הרע (ת"א (מחוזי נצ') 804/07 המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל בחיפה נ' עתון כל אלערב – חברת כל אלערב בע"מ), הליך שעודנו מיתנהל (להלן: התביעה הקודמת).

בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי אימץ מספר תקוני לשון ספורים נוספים ביחס לתרגום הידיעה, והתרגום עליו הוחלט בבית המשפט המחוזי הוא כלהלן: "העד השלושה עשר במשפט זכי כמאל נגד כל אל ערב ואחרים. נביה אל קאסם: כן אני תומך בזכי כמאל נגד הכיוון הלאומי והאיסלאמי בבית המדרש למורים במיוחד". לגופם של דברים, עמד בית המשפט המחוזי על כך שידיעה בעלת תוכן כגון זה שלפניו, המפורסמת בעתון בשפה הערבית, עלולה לגרום לשנאה כלפי המשיב בקרב קוראים רבים.

...

בקשר לפרסום הנוסף – הערעור נדחה.

דיון והכרעה לאחר העיון, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי שתתבקש תשובה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

לפני תובענה שעניינה לשון הרע בגין פירסום כתבה בעתון.

הנתבעת 2 (להלן – "הנתבעת") היא המוציאה לאור של עתון בשפה הערבית בשם "כל אל - ערב" (להלן – "העתון"); הנתבע 1 (להלן – "הנתבע") הוא מנכ"ל הנתבעת ומשמש כעורך אחראי בעתון, כאשר לדבריו אינו מיתערב בתכנים העיתונאיים.

...

15.3 בנסיבות אלה ובשים לב לטענותיו בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת התובע לפיה לא ניתנה לו הזדמנות של ממש להגיב לפרסום ולא זו בלבד, אלא שהנתבעים אף הגדילו לעשות בכך שהציגו אותו בכתבה כמי שסירב או התחמק מלתת תגובה – "זאת וזכי לא נענה לפניות הנושנות של כל אלערב" (מתוך החלק של "תגובה ותשובה").

אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני סבורה כי דין התביעה דחייה.

בנסיבות העניין, לאור התוצאה אליה הגעתי, היה מקום לחיוב התובע בהוצאות הנתבעים, אך לאור העובדה כי הנתבעים לא אפשרו לתובע להגיב באופן ראוי והולם לדברים שפורסמו, כפי שציינתי לעיל, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מדובר בתביעה המתנהלת כנגד עתון ועורכו, בעילה שלפי חוק איסור לשון הרע .

היינו שגם ענין זה אין בו כדי ללמד על "נעילת עמדה". אך אף אם תאמר כי טעיתי בכל אלה בלי יוצא מן הכלל: כי אין ספק שהתובע הוא "איש ציבור", ואף מן המעלה הראשונה; שיש עניין צבורי מובהק לציבור רחב בפירסום ואף בשלב זה דוקא, בטרם ניתן פס"ד חלוט (להזכיר – הן הפירסום נשוא הבקשה, והן העניין שלגביו קבעתי שהינו ברף גבוה של צינעת הפרט, אינם עניינים חדשים) – הרי שטעות שיפוטית בהחלטה בדבר יישום הקריטריונים שיחולו בבקשה לאיסור פירסום, הינה טעות בהחלטת ביניים שאינה מלמדת על חשש ממשי למשוא פנים במבחן אובייקטיבי, ובכלל.

ולו התקבלה העמדה ההפוכה והיה נקבע לצורך הכרעה בבקשת איסור הפירסום שהתובע הוא איש ציבור ויש ענין לציבור בפירסום מלא אודות ההליך המשפטי – מדוע על פי "הגיונה" של שיטה זו, שלא תקום לתובע עילת פסלות בשל ההקרנה כביכול על ההליך העקרי, על הגנות בחוק איסור לשון הרע להן טענו הנתבעים, ועל סכויי התביעה? והרי ההתייחסות בהחלטה הינה לאותם קריטריונים בהלכה אליה הפנו הצדדים עצמם - התובע בבקשתו והנתבעים בתגובתם.

...

הטענה אינה מדויקת מבחינת המסקנה שמבוקש לגזור ממנה, כאילו יצר ביהמ"ש פלוגתא שלא הייתה קיימת בין הצדדים: ראשית, מה שנידון בפני אינו כתב התביעה והמחלוקות בהליך אחר שבין הצדדים.

יחד עם זאת, ובשונה מעמדת ב"כ הנתבעים, לא קבעתי מסמרות בעניין זה, אלא ציינתי גדר הספקות, והחלטתי כי אף אם יש לראות בתובע "איש ציבור", כהילוכם של הנתבעים, יש בנסיבות המקרה הצדקה להיעתר לבקשה בהיקף בו נעתרה (ראה סעיפים 12, 13(ג), 13(ד), 13(ו) ו- 15 להחלטה).

הבקשה נדחית אפוא.

הצדדים למודי קרבות , סכסוכים, והתדיינויות ביניהם, כאשר בין יתר ההליכים שהתנהלו ביניהם, היתנהל הליך קודם לתביעה כאן, הנסב סביב אותה פרשה עסקינן, תיק שהתנהל בפני כבוד השופט אהרון שדה בתיק 55924-10-17 (להלן: "התיק הראשון"), שם הגיש הנתבע (שהיה התובע בהליך הראשון) תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בעקבות פירסום מנשרים נגדו על ידי התובע כאן, אשר הוציאו את דיבתו רעה ויחסו לו מעשה פלילי, של שריפת כלי רכב, תוך שימוש בביטויים וגידופים בלשון לא ראויה.

השאלות שיש לענות עליהן, אם כן, האם עסקינן בפירסום שהוא בגדר "לשון הרע", הן באשר לאותו ריאיון לעיתון כול אלערב, והן לעניין התקרית בדיון בעתירה המנהלית, ואם אכן מדובר בפירסום, כאמור, האם הנתבע חס בצילה של אחת ההגנות המנויות בחוק (סעיף 14 וסעיף 16 לחוק).

ככלל, אמת המידה למשמעות הפירסום לפי החוק, אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן הבנתו ע"י הנפגע (ראו רע"א 8685/12 גואנמה נ' כל אל ערב בע"מ (24.2.13) [פורסם בנבו]  וכן ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.12), בפיסקה 83)[פורסם בנבו] .

...

מכל המקובץ, הגעתי למסקנה כי התבטאות הנתבע חוסה בצל הגנת תום הלב והסבירות כחלק מההגנות המנויות בהוראות חוק איסור לשון הרע, ובאשר לקיומו של עניין ציבורי, מצאתי כי הלשון בה נקט הנתבע הייתה מידתית ביחס לנסיבות העניין.

  משהגעתי למסקנה כי עסקינן בהתבטאות החוסה בצל ההגנה הקבועה בהוראות החוק, וכי הפרסום הנטען באשר לדיון בבית המשפט המחוזי, לא בוסס, עובדתית, הרי שדין התביעה דחייה , וכך אני מורה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות הליך זה על סך 30,000 ש''ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.