תביעת לשון הרע בגין פרסום תמונות הריון ללא הסכמה

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות נחקרו המצהירים בחקירה נגדית והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. הבסיס המשפטי בהתאם להלכה "את בחינת השאלה אם פירסום פלוני מהוה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פירסום" במובנו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהוה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הצבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל).

בהקשר זה גם צרופן של תמונות התובעת אין בהן לבסס, כשלעצמן, אמירה המהוה לשון הרע.

בהקשר זה, בעיניינו של הנתבע 2, ובהתאם להוראות ההלכה, נזכיר כי יש לבחון את הפירסום בכללותו, ובחינתו ככזה, ודאי מחזקת את המסקנה כי אין בדברים לשון הרע כהגדרת החוק, גם לא בהתייחס למילים "הרסה מישפחה" וזאת כאשר הנתבע 2 ממשיך ומבהיר "לקחה גבר לאשה בהריון חודש 9 וסובבה לו את הראש" וזאת בתגובה לפוסט קודם של הנתבעת 1.

התביעה בגין הפירסום השני נדחית בהיעדר לשון הרע.

...

אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך כולל של 15,000 ₪.

בהעדר לשון הרע בפרסום הנתבע 2 התביעה כנגדו נדחית.

בנסיבות האמורות אני סבור כי האיזון הראוי יהיה בקביעה כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך.

לפנינו תביעתה של גב' אילנית רחמינוב (להלן: "התובעת") ששמשה כסייעת בגן "הפרח בגני" (להלן: "הגן") בניהולה של הגב' איריס גבע (להלן: "הנתבעת") אשר טוענת לפיטורים בנגוד לדין בזמן הריונה ועותרת לקבל זכויות הנובעות מתקופת העסקתה ואופן סיומה.

הנתבעת הגישה אף היא תביעה כנגד התובעת בעילת לשון הרע, משהתובעת פירסמה תמונה שלה בקבוצת הואטסאפ של הורי הגן (להלן: "הקבוצה"), תוך שנתנה לתמונה פרשנות שלטענת הנתבעת, היה בה כדי לפגוע בשמה הטוב.

לאור מכירת הגן, ובהתאם לחוק, ביצעה הנתבעת שיחות שימוע לכל הצוות, אך התובעת היתחמקה ולא הסכימה להגיע לשיחת השימוע שנקבעה ליום 8.1.2017.

התובעת תשלם לנתבעת סך של 8,500 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פירסום לשון הרע כהגדרתו בחוק לשון הרע, שישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת הסכום יישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

...

בנסיבות אלה, סבורים אנו כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, על סך 8,500 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו לעיל, תוך 30 יום אחרת הסכומים יישאו ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם לנתבעת סך של 8,500 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק לשון הרע, שישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת הסכום יישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

על כן הגישה תביעה-שכנגד, בה תבעה סך של 400 ₪ - יתרת התשלום שטרם שולם, לשיטתה; סך של 2,000 ₪ בגין לשון הרע ועגמת הנפש שנגרמה לה עקב פירסום הפוסטים; 900 ₪ - אובדן הכנסה ביום המשפט, לפי עלות יום עבודה; 819 ₪ עבור יעוץ משפטי לו נזקקה הנתבעת; הוצאות תימלול השיחה והוצאות אגרת בית המשפט, סך הכל 7,066 ₪.

בסופו של דבר, התרשמתי כי הנתבעת ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר, כפי שעולה משיחתה עם בעלה של התובעת, שאף הודה כי הוא מרוצה מהעבודה, וכפי שעולה מתמונות ה"לפני" וה"אחרי" של בית התובעת שצורפו לכתבי הטענות.

אשר להפסדי ההכנסה הנטענים: הנתבעת לא הציגה כל אסמכתות לירידה בהכנסותיה, ובנוסף לקחתי בחשבון את העובדה שהיא שהתה בשמירת הריון משך כשבעה חדשים, בהם לא היתה יכולה, מטבע הדברים, לעבוד.

שאר מרכיבי הפצוי שתבעה הנתבעת דינם להדחות אף הם; הדרישה לתשלום הסך של 400 ₪, יתרת התשלום הנטענת, דינה להדחות משהעדפתי את גרסת התובעת כי לא סוכם בין השתיים על תשלום לפי מספר העובדות.

...

לטענת התובעת, עובר למועד זה סוכם בין השתיים כי עבור העבודות תשלם התובעת לנתבעת סך של 100 ₪ לשעה.

הדרישה להחזר תשלום עבור יעוץ משפטי נדחית אף היא, שכן בבית המשפט לתביעות קטנות אין יצוג משפטי, וככל שבעל דין בוחר לקבל יעוץ כאמור, אין מקום לקבלת החזר בגינו.

אשר לשאר ההוצאות, בשים לב לטענות הצדדים ולמהות ההליך, וכן לתוצאה אליה הגעתי, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

סוף דבר בתביעה העיקרית אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 500 ₪.

הכתבת נשמעת בה אומרת: "אנחנו עוד רגע מעלים אייטם עם הודעה [על] ההיריון שלך". התובעת הגיבה: "אני לא בהיריון!". היא נישאלה אם היא מבקשת להביא זאת בתגובה לכתבה והגיבה בהתראה: "את יודעת שאסור לכם לפרסם דבר שהוא לא נכון. אני יכולה לתבוע אתכם על הוצאת... דבר שקרי. זה לא נכון. זה שקר!". בו ביום שיגרה באת-כוחה של התובעת לנתבעות 1 ו-2 דרישה להסרתו של הפירסום, שכבר עלה לאתר ולתשלומו של פיצוי.

"אתה רוצה", היא שאלה את בא-כוחן של הנתבעות, "שאני אראה לך כמה תמונות יש לי בבגדי ים עם ידיים על הבטן וכוֹסות ליד הבטן, מתוך זה החלטתם שאני בהיריון? אני פירסמתי [תמונות] עם ידיים על הבטן. זאת הייתה תמונה בכלל בבגד ים עם בטן חשופה, אין קשר בכלל להיריון שלי. כל ה'אינסטגראם' שלי הוא בבגדי ים ובטן חשופה וידיים ופה ושם כי אני מדגמנת" (פרוטוקול, בעמ' 57, ש' 25-24; עמ' 58, ש' 13-6).

עמדה כזו אינה משמיעה איבחנה משפטית המחויבת לרעיון-הפרטיות; איבחנה בין מה שמותר לפרסם לבין מה שאינו ראוי לפירסום מחמת-פגיעתו בפרטיות.

אפילו קבעתי כי מ"עתונאי-רכילות" אין לצפות לאותן אמות-מידה של עיתונאים בתחומים אחרים – ומדוע שאקבע זאת, בייחוד לאור דבריה הנבונים של נתבעת 3? – הרי שסבורני כי כלִי-תיקשורת המפרסם, שלא מרצונה של התובעת ושלא בהסכמתה היריון, שאינו נחלת-הכלל, איננו מקיים את חובתו של "עתונאי אחראי". המפרסמים אינם יכולים לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 18(ב)(2) לחוק הגנת-הפרטיות ונועדה להגן על עתונאות אחראית ולהבטיח את כוחה לפעול.

השופט זילברטל כתב על כך בהקשרו של פירסום של לשון-הרע: "אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפירסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפירסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פירסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נידרש, איפוא, קיומו של יסוד נוסף, של היתנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע" (רע"א 5022/13 הרב יצחק נ' דנון תיקשורת בע"מ, בפיסקה השמינית להחלטתו (פורסמה באתר הרשות השופטת, 8.9.2013)).

...

התביעה נגד נתבעות 1 ו-3, בעילת-הוצאתה של לשון-הרע, נדחית.

אני מחייב את נתבעות 1 ו-2, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50 אלף שקלים בגין עילת-התביעה שהתקבלה; עוד 4,500 ש"ח להוצאות-משפט ועוד סך, כולל מע"מ, של 14 אלף ש"ח לשכר-טרחה של עורכת-דין.

מן העבר האחר אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 3 שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 6,000 ש"ח. בקביעתן של ההוצאות לקחתי בחשבון את התוצאה המעורבת, את ההיבט התקדימי של ההכרעה ואת היקפה המוערך של העבודה המשפטית ולה נדרשו הצדדים.

בחודש 10/13 התובעת גילתה כי היא בהריון והחליטה לסיים את השכירות והודיעה על כך לנתבע.

אשר לעילות התביעה הנסמכות על סעיפים (3), (4) ו- (5) ובהתייחס לסרטון שנשלח בדוא"ל הכולל תמונה של בובה מתנפחת מסוג פורנו, סירטון בעל אופי מיני בו מוצג כלב מאונן על אדם, סירטון קמפיין של דורקס המשלב כיתוב גס עם הציפור בולבול, תמונות של נשים עם חצאיות שקופות, אמירות בדבר "חמור בבטן" "שוכבת עם חמורים" "אשה מפגרת, וכן התמונות שצילם הנתבע במהלך הטיול המשותף וביניהן תמונה של התובעת מתכופפת בעת טיפוס על הגבעה:

גרסת התובעת כי הביעה את חוסר ההסכמה במפורש ומכללא ומודעותו של הנתבע לכך שהתובעת אינה מסכימה למעשיו, לא רק שאינה מוצאת אחיזה בחומר הראיות היא אף אינה מתיישבת עם ההתכתבויות לאורך תקופת הקשר בין השניים והרושם העולה מהן כי התובעת נענתה לקשר החברי וביקשה לשמר אותו: "איך השם שלך בפייס? רפי נחום. בעברית? כן. עוד מעט אשלח לך בקשת חברות. אוקי אני ממתין. יהיה לי משעמם 9 חודשים חייבת חברה" (נספח 15)(ההדגשות שלי – א.ב.).

לפיכך פירסום ההחלטות שניתנו בהליך המשפטי המקביל אינו יכול להחשב כפרסום לשון הרע בהתאם לחוק ועל כן התביעה לעניין זה נדחית.

...

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל ולאחר ששקלתי מכלול הנסיבות אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה ולסילוק מלא וסופי (לרבות כל טענות אח התובעת בעניין זה) אני מורה לנתבע לשלם לתובעת סכום של 13,500 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ולמועד פסק הדין.

אשר להוצאות ולאחר שנתתי הדעת לפער שבין טענות התביעה לבין אלה שהתקבלו ולסכום התביעה לבין הסכום שנפסק, אני מעמיד את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד על הרף הנמוך ובסך של 3,000 ₪, אותו ישלם הנתבע לתובעת.