תביעת לשון הרע בגין פרסום שלילי על קוסמטיקאית

כך, למשל, קבע בית המשפט העליון בע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567, פסקה 32 (2011) ("עניין בן נתן"): "שילוב הוראות סעיפים 1 ו-3 לחוק מלמד על אימוץ אחד מן התנאים להוכחת קיומה של עילת תביעה בגין פירסום לשון הרע על פי המשפט המקובל, ולפיו על מנת שתקום עילה לנקיטת הליך בגין הוצאת לשון הרע יש להראות כי זו התייחסה ליחיד או ליחידים מסוימים וכאשר ההליך ננקט על ידי הנפגע עליו להראות כי הדברים מתייחסים אליו. אמנם, אין הוראה מפורשת בעיניין זה אך זו נלמדת מסעיף 1 לחוק אשר קובע כי מושא הדברים חייב להיות 'אדם' ומסעיף 3 לחוק המרחיב את המצע על בסיסו ניתן לקשור בין האדם לפירסום לנסיבות חיצוניות או לשילוב של הנסיבות החיצוניות עם הדברים עצמם". הינה כי כן, על מנת שיוכל אדם לתבוע בגין לשון הרע עליו להראות כי הפירסום היתייחס אליו (ראו גם, אורי שנהר דיני לשון הרע 125-123 (1997) ("שנהר"); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי 236-233 (2005)).

לטענתו, התובעת עסקה באותה תקופה בעסק אחר של קוסמטיקה.

אולם, בעל עסק אינו נידרש להשלים עם כך שמי שאינו צרכן יכתוב עליו ביקורת שלילית, שעה שזו נחזית להיות כזו שנכתבה על ידי צרכן.

...

המסקנה היא, אם כן, כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת, ולא עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

מקובלת עלי טענת הנתבע, כי התובעת הפריזה בתיאור הנזק הפוטנציאלי העלול להיגרם לה מהפרסום.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת סך של 10,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 4,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

בית משפט השלום בחדרה ת"א 59798-05-15 ינאי ואח' נ' זורסקי ניר תיק חצוני: לפני כבוד השופטת הדסה אסיף התובעים 1. איילה ינאי, ת.ז. 054778576 2. אילה מרכז קוסמטי רפואי בע"מ, ח.פ. 513716258 ע"י ב"כ עו"ד אליהו עמר ו/או גל עין-ים ואח' הנתבעת אורנה זורסקי ניר, ת.ז. 022625040 ע"י ב"כ עו"ד אילה פולק משה פסק דין

התובעות דורשות לחייב את אורנה לפצותן בסכום של 140,000 ₪, סכום שלטענתן משקף את הפצוי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, בגין פירסום לשון הרע בכוונה לפגוע.

יחד עם זאת הסכים בית המשפט שלעיתים, לנוכח אופי הפירסום, והחשיבות המועטה שניתנת לאמינות פרסומים אלה, ו"לרצינות" שלהם, ונוכח העובדה כי הפירסום המשמיץ לרוב נבלע בהמון ונשכח בין אלפי תגובות, הרי שבמקרים המתאימים, לא תקום עילה לתבוע בגין עוולת לשון הרע.

לכן, ככל שבית המשפט יתרשם על פי אופי הפירסום, מקום הפירסום וזהות הכותב, כי מדובר בפירסום שיש בו כדי ליצור רושם שלילי כלפי נפגע, מעבר לפרסומים חולפים, וכל שכן כאשר בית המשפט יתרשם כי הדבר נעשה בחוסר תום לב ובכוונה לפגוע, עלול הדבר להצמיח עילת תביעה.

...

אני דוחה את ניסיונה של אורנה לטעון להגנה מכח הוראות סעיף 14 מכח הטענה כי ההגנה אינה נשללת רק משום שלא הוכחה אמתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הטענה, לפיה נזקקה לטפול בחדר מיון אינה בגדר פרט לוואי וודאי שאינה בגדר פרט שאין בו פגיעה של ממש.

סבורני כי במקרה דנן, לא נעשה הפרסום בתום לב. ראשית, חזקה היא שהפרסום לא היה בתום לב אם הדברים שפורסמו לא היו אמת, וכאמור לעיל, לא הוכח בפניי כי הדברים הם בגדר אמת .

התוצאה היא שאני דוחה את התביעה ביחס לחלק מהפרסומים, אך מקבלת אותה ביחס לפרסום שבו ציינה הנתבעת כי נזקקה לטפול בחדר המיון.

רקע לפני תביעה במסגרתה מבקשת התובעת, מנהלת ובעלים של חברת תפוח טכנולוגיות טבעיות (1993) בע"מ (להלן: "תפוח"), לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויים בסך כולל של 24,000 ₪ בגין העובדה שביום 28/03/16 פירסמה דברי לשון הרע קצוניים ביותר, ביחס לתובעת בקבוצת פייסבוק בשם "תפוח טכנולוגיות – קוסמטיקה מקצועית". כפי שיפורט להלן; טענות התובעת במהלך חודש 03/16, הגיעה הנתבעת למשרדי התובעת.

יתרה מזו, לאחר שהיא יצאה ממשרדה של התובעת, היא שמעה אותה משוחחת עם מזכירתה ומכנה אותה - את הנתבעת בכינוי "זקנה בלה". עקב היחס המשפיל והמביש, היא תארה בפירסום את חווייתה השלילית בביקורה במשרדי החברה שבבעלות התובעת.

כמו כן, יש לבחון האם קמה הגנה הפוטרת את הנתבע מאחריות בגין הפירסום ולאחר מכן להדרש לשאלת גובה הפצוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ, [פורסם בנבו], 4.3.04).

...

אני קובע כי הפרסום שביצעה הנתבעת והביטויים שנאמרו על ידה מקימים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

סוף דבר לסיכום, לאחר שקילת מכלול הנתונים בתביעה, אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי בלבד ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה - 02/11/17 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 500 ₪ הוצאות משפט אשר ככל שלא תשולמנה במועד הרשום מטה יתווספו אליהן הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל.

התובע הגיש כנגד הנתבעת תובענה כספית על סך של 50,000 ₪ בגין פירסום לשון הרע.

לטענת התובע, ביום 18.11.20 חנתה הנתבעת את רכבה מול מעדנייה השייכת לו, חניה אשר משמשת את לקוחותיו וזאת על מנת לשהות אצל קוסמטיקאית, המנהלת עסק בסמוך למעדנייה תוך שהתכוונה לשהות שם זמן ממושך.

נוסף לכך, העיד התובע על הפגיעה בתדמיתו בשים לב לגילו, בעיסקו ובאופן הצגתו כאדם המנופף בזבובים אמירה בעלת קונוטאציה שלילית בשים לב למהות עסקו אשר אמור לשמור על הגיינה וניקיון.

...

משכך הגעתי למסקנה, כי שתי התיבות המפורטות לעיל בהקשר של הפוסט בכללותו מהוות לשון הרע.

הגעתי למסקנה, כי שיעור זה מבטא ומאזן כיאות בין משמעות הדברים שנכתבו בפוסט והפגיעה שחש התובע בעקבות הפרסום ומשקללים נכונה את טענות הצדדים לגבי היקף הפרסום ומשכו, תוך שהבאתי בחשבון את התנצלות הנתבעת במהלך עדותה בפניי אודות הפרסום שעשתה.

משכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 5,000 ₪.

לטענת וייס, נציג של ביופור פנה אליה בחודש ספטמבר 2021 ודרש ממנה להסיר את מוצרי ביופור מאתר האנטרנט שלה, ומשסירבה לעשות כן ביופור יצאה נגדה "למסע צלב" והחלה לפרסם פרסומים שליליים בעיניינה ובקשר למוצרים שאותם היא מוכרת.

נטען שהמסמכים רלוואנטיים משום שבפרסומים נטען שוייס אינה קונה את המוצרים מביופור או ממרכז שיווק, כאשר לטענת וייס פרסומים אלה הם בבחינת לשון הרע והיא רכשה את המוצרים כדין ממשווקים מורשים.

בעניינינו הטענה היא ללשון הרע בקשר לעסק של וייס, ומשכך אחד הנתונים שעשויים להיות רלוואנטיים לקביעת גובה הפצוי הוא ההכנסות של וייס ממכירת מוצרי קוסמטיקה.

הגם שהמסמכים רלוואנטיים לתביעות לשון הרע, משעה שוייס היא התובעת ושהמסמכים רלוואנטיים לעניין גובה הפצוי – אני סבור שיש להותיר בידי וייס את הברירה אם לגלות את המסמכים אם לאו במובן זה שאם המסמכים לא יגולו וייס לא תהא רשאית לטעון שיש להביא בחשבון נזק אפשרי לעסקה כתוצאה מהפרסומים וההנחה תהיה שמחזור ההכנסות העיסקי שלה הוא אפסי ושלא נגרם כל נזק מהפרסומים, וזאת מבלי לגרוע מן האפשרות שיינתן משקל לפרמטרים רלוואנטיים אחרים בקביעת פיצוי אם התביעות יתקבלו.

...

באשר לעילת התיאור הכוזב טענה ביופור שיש במסמכים כדי ללמד על היקף המכירות, אך לעניין היקף המכירות התבקשו כאמור חשבוניות של רוכשים ונעתרתי לדרישה זו לעיל, בעוד שהמסמכים שמבוקש גילוים בדרישה הנדונה מתייחסים לרכישות של וייס ולא למכירות כך שהרלוונטיות שלהן היא לכל היותר שולית ועקיפה, והיא נדחית מן הטעמים שפורטו לעיל ביחס לדרישה מס' 15.

הדרישה נדחית אפוא במלואה.

בהיעדר טענה מדוע אין להיעתר לדרישות אני מורה כי וייס תשיב לדרישות אלה בתצהיר כדין.