תביעת לשון הרע בגין פרסום פוסט פוגעני

על רקע הדברים הללו הגיש המשיב, כאמור, תביעה לפי חוק איסור לשון הרע כשהוא טוען, כי בעקבות פירסום הפוסט ירדו הכנסותיו באופן ניכר, והוא נאלץ למכור את הפיצריה בהפסד.

הוא מדגיש את האופי הפוגעני שבפרסום, אשר הסב נזק למוניטין של בית העסק שלו.

...

על כן אני מקבל את הערעור ומבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא.

תביעתו של המשיב נגד המערערת נדחית בזה.

המשיב ישלם למערערת הוצאותיה בשתי הערכאות בסך כולל של 15,000 ₪.

רקע וטענות הצדדים לפניי תביעת לשון הרע בגין פירסום פוסט שפירסמה הנתבעת ברשת החברתית "פייסבוק". לטענת התובע בכתב התביעה, התובע הנו נהג אוטובוס צבורי, אשר בו נסעה הנתבעת.

עוד טענה הנתבעת כי עת ששבה לביתה, כשהיא בהלם ופגועה בנפשה לאור המילים הגסות והפוגעניות שנאמרו לה על ידי התובע, החליטה הנתבעת להביע את מחאתה הלגיטימית ולכתוב פוסט בפייסבוק ובו לשתף את ציבור הנוסעים בהתנהגותו הגסה של התובע.

...

אשר לתגוביות שפרסמה הנתבעת, יש בהן אמירות אשר יש בהן לבזות ולהשפיל את התובע, אולם סברתי כי הן מבחינת אמירות חסרות טעם, שפת רחוב ועל פי המבחן האובייקטיבי אני סבור כי האדם הסביר אינו תופס את התובע ככזה, ולכן אני קובע כי אין בכך לשון הרע.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי הנתבעת כתבה את הפוסט על התובע.

בשל כל האמור לעיל, אני קובע כי בנסיבות העניין לנתבעת קמה חזקה להגנת תום הלב, והתובע, עליו הנטל, לא הוכיח קיומן של נסיבות סעיף 16(ב) לחוק ולא סתר חזקה זו. סוף דבר התביעה נדחית.

בקיצור, מפסק הדין בעיניין שאול ניתן ללמוד כי "פירסום חוזר" מהוה "פירסום", במובן זה שמי שמבצע פירסום חוזר דינו כ"מפרסם" לצורך תחולת חוק איסור לשון הרע; כי בהקשר של פירסום פוסטים בפייסבוק, כאשר ניתן להגיש תביעה נגד המפרסם המקורי בגין הפירסום המקורי, דרך זו עדיפה על פני הגשת תביעה נגד המשתף בגין הפירסום החוזר; ובהקשר זה ניתן להגיש תביעה נגד המשתף בגין הפירסום החוזר (השתוף) שביצע, לבטח במצבים שבהם זהותו של המפרסם המקורי אינה ידועה (לדיון בעקבות פסק הדין ראו מיכל לביא "שתוף לשון הרע ברשתות חברתיות – בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תיקשורת בע"מ (8.1.2020)" משפטים על אתר טו (התש"ף), שם מציעה המחברת מודל של אחריות שיורית ביחס למשתף).

התהוותה של עוולה זו אינה מותנית בקרות הנזק, שכן, בהתאם להגדרתה של "לשון הרע", עצם הפירסום הפוגעני מגיע כדי עוולת נזיקין כל אימת שהוא עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם – כאמור בסעיפים 1(1) ו-7 לחוק לשון הרע (ראו: שנהר, בעמ' 155; רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים, פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (17.4.2007)).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

נקבע כי: "בפסיקת פיצויים לפי חזקה זו יעריך בית המשפט את הנזק ויקבע פיצויים מתאימים בהיתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפירסום ובאמינותו; בהקף התפוצה של הפירסום; ובמידת הפגיעה שיש בפירסום. עוד עליו להיתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפירסום" (פיסקה 61) (ההדגשה איננה במקור) בפסיקה נקבע לא אחת כי להיתנהגות הנפגע לפני ואחרי הפירסום, יש השלכה גם לעניין פסיקת הפיצויים: "בתי המשפט פוסקים לעיתים פיצויים בסכום נומינלי, שהוא כה פעוט עד כדי כך שאין לו קיום מבחינה כמותית. פיצויים שכאלה עשויים להיפסק בתביעות לשון הרע בשני מקרים. כאשר בית המשפט מוצא כי הנתבע אמנם ביצע עוולה של פירסום לשון הרע, אך הוא לא גרם לתובע כל נזק, הוא עשוי לפסוק לתובע פיצוי בסכום פעוט...המקרה השני שבו עשוי בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום פעוט הוא כאשר הפירסום אכן גרם לתובע נזקים, אך היתנהגותו המבישה של התובע מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום נמוך מהסכום הנידרש להטבת נזקיו. פיצויים כאלה נקראים "פיצויים לבוז". (שנהר 373)      "שיעור הפצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שאירעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפצוי (פרשת רוזנבלום, בעמ' 595; פרשת פרידמן, בעמ' 244). עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים (על החמרה בפסיקת הפיצויים בייחוס תכונות נאציות לאדם ראו פרשת אלוני, בעמ' 531; פרשת ברדוגו 2001). על החמרה בפסיקת הפיצויים עקב ייחוס תכונות אופי שליליות לאדם ראו, פרשת קליין, שם). עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפירסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפצוי (פרשת רוזנבלום, בעמ' 594). פירסום בתפוצה גדולה, כגון פירסום באמצעי התיקשורת, מחמיר את הפגיעה ומצדיק הגדלת הפצוי (פרשת פרידמן, בעמ' 245; פרשת מיכאלי, בעמ' 570-1; שנהר, בעמ' 384-5). להיתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפצוי. כן יינתן משקל להיתנהגות הפוגע בעת הפירסום, לפניו, ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סרובו להיתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן." (עניין בן גביר, פסקה 32 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, ההדגשה איננה במקור)   אורי שנהר דן בספרו גם בתחולת הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) על עוולת הפירסום של לשון הרע, מכוח סעיף 7 לפקודה.

בתמ"ש 25732-07-18 פלונית נ' אלמונית (29.11.20) - תביעת לשון הרע כנגד גרושתו של בן זוגה הנוכחי של התובעת, בין היתר בגין פירסום פוסטים בקבוצת פייסבוק סגורה להורים שנותקו מילדיהם בגין ניכור.

...

עניינה של התביעה בשיח נחות ומזלזל בין כל הצדדים להליך, "שפת ביבים" של ממש, אשר לצורך בחינת השאלות השנויות במחלוקת אין מנוס מלהציג את עיקרי חילופי הדברים כלשונן, למרות הסגנון הבוטה והירוד של כל הנוגעות בדבר.

התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית הואיל ואין בפרסום מטעמה משום לשון הרע או חוסה הוא תחת הגנת הבעת דעה.

על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות בסך של 2,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪.

בגין דחיית התביעה כנגד הנתבעת 4, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 4 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

התובעת פנתה אל הנתבע בדרישה לחזור בו מטענותיו בכתב ובאותה הדרך בה בוצע הפירסום (בנוסח מוצע), ונענתה במכתב תשובה מתריס ופוגעני, הכולל דברי בלע נוספים והחמרה של לשון הרע, לרבות חזוק הכפשתה של התובעת כחשודה בפלילים.

לשיטת הנתבע מדובר היה בתביעה קנטרנית וטורדנית העוסקת בזוטי דברים ונעדרת עילה ויריבות, אין בפרסומים משום לשון הרע כהגדרתו בחוק, שמה של התובעת כלל לא נזכר בפרסומים והאדם הסביר הקורא את התגובות מבין כי מדובר בבקורת על עניין צבורי.

עוד מצא בית המשפט קמא לקבוע, כי אין כל צורך בקיום דיון לשמיעת הראיות, עת מוקד התביעה הוא התגובות אשר פורסמו ע"י הנתבע, ומאחר ותושבים נוספים פירסמו תגובות דומות ביחס לפוסט והביעו דיעות חריפות, לרבות בעיניין חוקיות הפעולה, מבלי שהוגשה כנגדם תביעה בגין לשון הרע.

...

אני ערה לעובדה כי מתוך פסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי בית המשפט מצא את הפרסום כזה אשר אין הוא חורג מהסביר (ר' ע' 2 ש' 22-28 וע' 3 שורות 9-13 לפסק הדין).

האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו בית המשפט קמא מצא לציין, כי: "מדברי התובעת עלה כי נערכו ביחס לתקציב מספר ישיבות, ובסופו של דבר המימון נעשה מכספי המועצה ולא מכספי משרד החינוך, כך שחשש הנתבע לא היה חשש בעלמא". השאלה אם חששו של המשיב היה חשש מבוסס, היא שאלה מהותית לצורך בחינת קיומה של הגנת תום הלב.

סוף דבר, הערעור מתקבל, ובפסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל.