תביעת לשון הרע בגין מעשים ואמירות בתחרות עסקית

לשון הרע בין מתחרים עיסקיים רבות נכתב על תכליתם של דיני לשון הרע; על האיזון שהם משקפים בין זכות היסוד לשם טוב מן העבר האחד, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי מן העבר השני; על כך ששתי זכויות היסוד נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם; ועל כך שאין מדובר בזכויות מוחלטות (ראו, בין היתר, דברי הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (4.3.2004) (להלן: עניין הרציקוביץ); דברי הנשיא גרוניס בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פס' 19 והאסמכתאות שם (18.9.2014) (להלן: ד"נ דיין)).

אין חולק כי חוק איסור לשון הרע פורשׂ מצודתו גם על פרסומים מסוג זה, לאור הגדרתו הרחבה של המונח "לשון הרע" הקבועה בסעיף 1 לחוק: לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד; מלשון החוק ניתן לדלות מספר אינדיקאציות ברורות לכך שפרסומים של מתחרים עיסקיים האחד על רעהו, אינם מוּצָאים מגדריו של חוק איסור לשון הרע.

כך, מקום בו יעלה בידי תובע להוכיח כי עוסק פלוני פעל במזיד בכך שפירסם נגדו הודעה כוזבת שיש בה כדי לפגוע בעיסקו, הרי שנתמלאו היסודות של כל שלוש העוולות, ואין מניעה שהתביעה תהא מבוססת על שלושתן בגין מעשה אחד (חנה קציר פירסומת מסחרית – היבטים משפטיים 368-367 (2001), המפנה לפסק דינו של השופט מ' גל בת.א. (מחוזי י-ם) 920/95‏ כדורי פיתוח ערוני בע"מ נ' גורלי, פס' 14 (17.2.1999); על כך שהעילות של תאור כוזב ושקר מפגיע נתפשות כעילות חלופיות לעילה שבחוק איסור לשון הרע, ראו גם תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית" משפטים מג 453, 510 (תשע"ג)).

...

אכן, גם בענין בן נתן הגיע בית המשפט למסקנה כי חל הסייג שבסעיף 4 לחוק, אך המקרה שם עורר דילמה אמיתית בהיותו מקרה גבולי.

הקמפיין עשוי בכישרון רב וזכה להצלחה מסחררת, תוך מיתוג החברה בקריאה לציבור "להפסיק לממן סוכן". לא מצאנו פסול באסטרטגיה השיווקית העומדת מאחורי קמפיין השוקה.

בנסיבות אלה, וכאשר ברור לכל כי מפרסם התשדירים הוא מתחרה עסקי של הסוכנים – אין חשש כי המסר, שלפיו סוכן הביטוח הוא נהנתן ומיושן, יתקבל ברצינות על ידי הצרכן הסביר; כל מסקנה אחרת יש בה כדי להמעיט מערכו של הצרכן, ומשום סכנה לתחרות העסקית החופשית בכלל.

הוא אינו מגיב לטענות בדבר אלימות מצידו, אלא חוזר שוב ושוב על כך שבכוונתו להגיש תביעה, ומאיים בתביעות על כל מי שאינו תומך בו. הגיע לאוזני הנתבעת כי התובע הנו תובע סדרתי אשר נקלע חדשות לבקרים למריבות, בין היתר עם עסקים המתחרים בעיסקו.

הסכום הנתבע אינו ריאלי ומופנה כלפי צעירה חסרת כל. דיון והכרעה בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין אורבך, ניתן ביום 8.2.12, תואר על ידי כבוד השופט יצחק עמית, האופן בו יש לבחון תביעת לשון הרע, וכך נאמר בסעיף 6 לפסה"ד: "תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפירסום וענין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". בהתאם למתווה שפורט לעיל, אבחן את ענייננו.

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו" בעיניין זה נקבע בפסיקה, כי בחינת השאלה, האם פירסום עולה כדי לשון הרע נעשית באמצעות מבחן אובייקטיבי.

...

שהם היו שם!!! אחד השוטרים אומר לי שהם 'קוקסינלים' כמובן שהסכמתי! הבחורים נעלמים מהאזור! מוציאים אותנו שקרניות כאילו המצאנו הכל.

הסכום הנתבע אינו ריאלי ומופנה כלפי צעירה חסרת כל. דיון והכרעה בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין אורבך, ניתן ביום 8.2.12, תואר על ידי כבוד השופט יצחק עמית, האופן בו יש לבחון תביעת לשון הרע, וכך נאמר בסעיף 6 לפסה"ד: "תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". בהתאם למתווה שפורט לעיל, אבחן את ענייננו.

סוף דבר במצב דברים זה ולאחר ששקלתי את  טענות הצדדים, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של   25,000 ₪.

הנתבעת טוענת, כי שעה שמדובר בהתבטאות במסגרת תחרות עסקית, אין מקום להגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע והוראות חוק עוולות מסחריות מהוות מחסום לפצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

קיצורו של דבר, שפרסום המתייחס למתחרה עסקי; העלול להשפילו, לבזותו או לפגוע בעיסקו או במשלח ידו; בין אם הוא אדם ובין אם הוא תאגיד – ניכנס, ככלל, תחת הגדרת "לשון הרע"; ובהיעדר תחולה לאחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, עשוי המפרסם למצוא עצמו נושא באחריות בשל כך" בפיסקה 37 לפסק דינו עמד כב' השופט עמית על הזיקה שבין חוק איסור לשון הרע לבין העוולה של תאור כוזב: "במבט-על, ניתן לומר כי חוק איסור לשון הרע הוא מעין 'חוק כללי' בתחום הוצאת הדיבה (הגם שכאמור הוא פורשׂ חסותו במישרין על דיבה מסחרית – סעיף 1(3) לחוק). לעומת זאת, העוולות של תאור כוזב ושקר במפגיע הן עוולות ספציפיות העוסקות בפירסום הודעות כוזבות בזיקה לעולם התחרות העסקית. אכן, חרף ההבדלים בין שלוש העוולות, ניכר כי קיימת ביניהן זיקה מושגית של ממש ואף חפיפה בלתי מבוטלת. אף ייתכנו מצבים בהם מעשיו של אדם יביאו להתגבשותן של שלוש העוולות גם יחד. כך, מקום בו יעלה בידי תובע להוכיח כי עוסק פלוני פעל במזיד בכך שפירסם נגדו הודעה כוזבת שיש בה כדי לפגוע בעיסקו, הרי שנתמלאו היסודות של כל שלוש העוולות, ואין מניעה שהתביעה תהא מבוססת על שלושתן בגין מעשה אחד." כב' השופט מאזוז מבהיר בפסק דין אי.די.איי, כי הוא סבור כי חוק איסור לשון הרע אינו האכסניה הטבעית לבחינת 'לשון הרע מסחרי' ובכך חולק על דברי הש' עמית כדלקמן: ראשית, אעיר כי איני סבור כי "הטריטוריה הטבעית" או "האכסניה הטבעית" (כלשון חברי בפסקות 16 ו- 74) של הסיכסוך מושא ערעורים אלה הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע).

...

בתא"מ (הרצ') 23882-08-09 יהודית יקותיאל נ' יעל כוכבי, נפסק ע"י כב' הש' חנה קלוגמן (13.11.13) כך: "... לו הייתה התובעת מזמנת לעדות לקוחות פוטנציאליים, או אותם לקוחות של התובעת אשר מסרו לה על אותן השמצות ומוכיחה כי קיימת שיטה אצל הנתבעת להשמיץ את התובעת ולהבריח את הלקוחות לחנויות אחרות, הרי שהיה בידה להוכיח את תביעתה. אלא שבמקרה הנדון העדות היחידה שהצליחה התובעת להביא היא של אותו חוקר מדובב. גם החוקר לו רצה היה יכול לעמוד בחוץ ולצלם את כל אותם לקוחות פוטנציאליים, אשר הנתבעת השמיצה באוזנם את התובעת והבריחה אותם מחנות התובעת. החוקר לא הציג דוח המתייחס לקונים פוטנציאליים מזדמנים, אלא צירף תמלול שיחה שלו עצמו עם הנתבעת, בה ניסה להוביל את הנתבעת לומר את הדברים שאמרה ואינני יכולה לראות בכך הוצאת דיבה או פגיעה בתובעת בהתאם לחוק עוולות מסחריות." בסע"ש (ת"א) 12511-04-14, שי בלייברג נ' יעקב קירמאיר ואח', נקבע על-ידי כב' הש' שמואל טננבוים (8.6.17) כך: "ראשית נציין כי לטעמנו ספק רב אם האמירות המיוחסות לנתבעים במסגרת שיחות אלה נכנסות תחת ההגדרה של "פרסום" על פי החוק, משום שהשיחות המוקלטות עם החוקר הן שיחות מגמתיות ביותר, נעשו ביוזמת התובע וכל מטרתן היא להוביל את הנתבעים לומר את הדברים שהתובע מצפה לשמוע ובדיעבד מסתבר שגם כדי להניע הליך משפטי כנגדם.

אנו סבורים כי שיחות שכאלה בהן התובע או מי מטעמו מובילן כך שיהפוך ל"קורבן", רחוקות מהמשמעות של פרסום "רגיל" בו אדם מרצונו וביוזמתו אומר או כותב את הדברים.

הואיל ומדובר בהלכה מנחה, ולא מצאתי כי מתקיימות נסיבות לחרוג ממנה, אני קובעת כי דברי הנתבעת לחוקרים מהווים פרסום כמצוות החוק.

לטענת התובע, הנתבע שהוא מתחרה עסקי של התובע, ניצל לרעה את ההזמנה שביצע עבור אורחיו והשמיץ את התובע ואת דירתו בפירסום שקרי.

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או מקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה  לשרותי  בזק בנלאומיים בע"מ, פ''ד סג(3) 664 (2010) (להלן: "עניין מור") קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתוארו דאז), כי יש להחיל את חוק איסור לשון הרע "בשינויים המתחייבים" על המרחב הוירטואלי: "אכן הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הוירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת... יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באנטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באנטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה).

...

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי התנהלות הנתבע עולה כדי חוסר תום לב. הנתבע עצמו העיד שמדובר באתר פופולארי להזמנת דירות (פ' 15.6.2021, ע' 8 , ש' 6 -7).

משכך אני קובעת שלא חל בעניינו סעיף 7א(ג) לחוק (ראו והשוו לגישת כב' השו' זיברטל ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.2013).

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

הצורך להבטיח כללים בסיסיים של חופש הביטוי ולהציב גבולות בעת פגיעה בשמו הטוב של האדם, בא לידי ביטוי בשורה ארוכה של כללים, חסיניות והגנות בחוק אישור לשון הרע, שנועדו להיתמודד עם סיטואציות שונות בתחרות שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.

לשון הרע, לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, היא דבר שפסרומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; בית המשפט העליון נידרש לפרשנות החלופות הנ"ל בע"א 1104/00 אפל נ' נ. חסון (10.01.2002) וקבע: "הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת איפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת הקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקריטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי-אמתות הפירסום.

השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה: ברע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך (08.02.2012) התוה כב' השופט י' עמית את "תרשים הזרימה" בתביעת לשון הרע כדלקמן: "בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית, עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות, דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפירסום ועניין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". יחד עם זאת, הוסיף והבהיר השופט עמית: "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים.

...

בענייננו, הגעתי למסקנה כי הפרסום שעשה הנתבע ביחס לתובעת הוא פרסום המהווה לשון הרע האסור על-פי החוק.

המסקנה מכל האמור היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 12,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪, ובסה"כ 17,500 ₪.