תביעת לשון הרע בגין מעשים בעקבות גילוי בגידה

הסוגיות הטעונות הכרעה: האם פירסום תוכנם של מי מהמסמכים שהוגדרו לעיל כ"תגובת הערייה" ו/או "מכתב היועמ"ש", בכל הקשור לעברו של התובע בתחום עבירות בניה, מקימים לתובע עילת תביעה נגד הערייה בעוולת לשון הרע? אם התשובה לשאלה א' חיובית, האם הערייה העלתה הגנה שיש בה כדי לפטרה מאחריות לפירסום? אם התשובה לשאלה ב' שלילית, מה גובה הפיצויים להם זכאי התובע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ,התשכ"ה- 1965 (להלן-"החוק") קובע כך: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול– (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; (מתיחת הקו אינה במקור ג'.נ).

( ראו גם, אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז- 1997, עמ' 128: "...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע ביהמ"ש שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהוה לשון הרע. בתי משפט קבעו כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התיכנון והבניה, מהוה לשון הרע". (ההדגשה אינה במקור, ג'.נ).

לגבי מכתב היועמ"ש (הפירסום השני) טוען התובע כי אמנם היועמ"ש ציינה במכתבה מיום 27.4.11 אל עורך וכתבת העתון כי התגלתה טעות בתום לב בנוגע ל"עברו הפלילי" בתחום עבירות הבניה (ואותו "עבר פלילי מיוחס למעשה לאדם אחר ששמו כשם התובע), אך קובל על כך שהיועמ"ש מצאה לנכון להוסיף ולציין במכתבה שקיים דו"ח פקוח נגד התובע בגין בניה לא חוקית, מבלי לציין כי ידוע לה כי כבר בחודש דצמבר 2010 קיבל התובע רישיון לאותה בניה בלתי חוקית. עיון בהיתר הבניה שהגיש התובע מאת הוועדה מקומית לתיכנון ובניה עכו שעניינו לגאליזציה לתוספת לקיים בקומת קרקע: קירוי פרגולה קיימת +תוספת למחסן (סה"כ 38 מ"ר, מוצג ת/1),מעלה כי תאריך נתינת ההיתר הנו 2/10/11(במובחן ממועד הגשת הבקשה להיתר ו/או מועד ישיבת הועדה לדיון בבקשה שהנו כמצוין בת/1 ישיבת הועדה מיום 19.12.10). מכל מקום, אינני סבור כי, בנסיבות העניין, "החסר" הנטען בתוכן מכתבה של היועמ"ש יש בו משום פירסום לשון הרע אודות התובע, מהנימוקים הבאים: ראשית, מכתב היועמ"ש במהותו בא לתקן ולצמצם את הפירסום השלילי שעלה מתגובת הערייה אודות התובע כאמור, ואף להביא לכך שהפירסום הפוגע לא יפורסם בעתון (כפי שאכן ארע, ראו: כותרת מכתב היועמ"ש: "הנידון: תיקון טעות בעיניין מידע שנימסר לכם אודות חבר המועצה- שלמה פדידה", נספח נ 8 לתיק המוצגים).

...

איני מקבל טענה זו מאחר ולא שוכנעתי בראיות מספיקות בנכונותה.

יפים לעניין זה, דברי השופט עציוני בע"א 30/72 פרידמן נגד סגל וערעור שכנגד, פ"ד כז(2), 225, 244, אשר פסק כי יש להחדיר לתודעתו של הציבור: "כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר...אין כל סיבה שרמת הוויכוחים הציבוריים תרד לרמת שוק, וכי יריבים פוליטיים יוכלו להשמיץ איש את רעהו כאוות נפשם בהסתמך על העיקרון שאיש ציבור חשוף לביקורת". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת מכלול נסיבות פרסום תגובת העירייה, מהות הפרסום ותפוצתו המצומצמת וכפועל יוצא מכך פוטנציאל הפגיעה שבו בשמו הטוב של התובע, מועד שיגור מכתב היועמ"ש למערכת העיתון ותוכנו, כמו גם העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה תגובת העירייה לא פורסמה בסופו של יום בעיתון, נחה דעתי להעמיד את הפיצוי על סך 20,000 ₪.

אשר על כן: אני מקבל את התביעה, בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע באמצעות ב"כ פיצויים בסך 20,000 ₪.

לטענת התובעים, בין היתר, נאמר בסירטון כי התובע הנו: "כחצי מכונאי, וחצי לזיון." לטענת התובעים, בסירטון מזהיר הנתבע מהתובע ומהשירות הניתן במוסך: " אתה ניגש לתקן אצל מישהו... יש לך תקלה... הוא מוסיף לך עוד תקלה... יום למחרת... ולמחרת או לאחר כמה ימים מתגלה התקלה השנייה... ואתה עוד משלם." "אתה הולך לתקן אצל מישהו ושמו ג'לאל... תזכרו את השם הזה... השם הזה ג'לאל... היינו איפה שתישמע מוסך ג'לאל גם אצל אלוהים... את תלכו לתקן אצלו". "מה שאתה עובד אתה נותן למכונאי הזה (מכונאי בלשון לעג מיני)... זה לא מכונאי--- זה מכונאי זיון... חצי דפיקה וחצי זיון... זה מה שעשה לנו." "קללה בערבית (ינעל אבא של מי שדפק אותך)... רואים עליך שאתה ממזר... נשבע באלוהים שאלמד אותך לקח." התובעים ביקשו מבית המשפט לפסוק להם פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪.

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד.

בספרות המשפטית, הובעה הדיעה, כי: "הפרט הנו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, איפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפירסום הפוגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תאורו כ"איוב העם", "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול" וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או היתנהגות לא מוסרית מהוה פגיעה בכבוד.

אשר ללשון בה נעשה שימוש, נפסק כי לא תמיד ייחשבו קללות וגידופים ללשון הרע: "...... לצורך הכרעה בשאלה, האם מהוים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת הקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132).

וכך נקבע גם בבית המשפט המחוזי: "בית המשפט מייחס חשיבות בקביעת שיעור הפצוי להיתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לארוע הפגיעה ונותן משקל גם להיתנהגות הפוגע בעת הפירסום... בית משפט גם עשוי להיתחשב בקביעת שיעור הפצוי בשמו הרע של הנפגע, אופיו, מעשיו, עברו - ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע (ע"א 9258/04 חורי נ' חברת כל אלרעב בע"מ (תק על 2005(2) 4243), וכן ע"א 4840/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510)". (ראה ע"א (מחוזי ת"א) 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה (פורסם בנבו, מיום 01.04.15)).

...

לכן, אני דוחה את הטענה כאילו מדובר בזוטי דברים.

בנסיבות העניין, בהתחשב בפרסומים ובתוכנם, אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לתובעים, יחד ולחוד, פיצוי בסכום של 20,000 ₪.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים יחד ולחוד את הוצאות המשפט (אגרות מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 7,500 ₪.

לפני תביעת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן- החוק) אותה העמיד התובע על סך 500,000 ₪ זאת בשל פרסומים להם אחראים הנתבעים, חבריו מזה כ- 40 שנה עובר לארוע מושא פסק דין זה. בבסיס ההאשמות והפרסומים עמדה הקביעה של הנתבעים, כל אחד בדרכו, שהתובע פאדופיל אשר אנס וביצע מעשים מגונים בבנו של הנתבע 1 לעת שהבן היה קטין (להלן- הבן).

נתבע 1 טען שהבן שיתף אותו בזכרונות מלפני 30 שנה עת היה בן 11 לפיהם "התובע אשר הואשם בעבר בבצוע עבירות מין ומעשים מגונים בקטינים, ביצע אף בו מעשים מגונים ואף אנס אותו לפחות שלוש פעמים (כך למיטב זיכרונו של הבן)". אין לתמוה על הפרסומים שכן מאז שיתף הבן אותו ואת רעייתו לשעבר הוא "...חיפש דרך לפרוק את אשר על ליבו ולשתף מקצת מחבריו בתחושות הנוראיות שעוברות עליו, תוך שהוא מכה על חטא, כיצד זה לא ידע על המעשים הנוראיים שביצע התובע בבנו יקירו... עניינה של תביעה זו היא בחוצפתו של התובע אשר לא רק שביצע בבן ...מעשים מגונים ומעשי אינוס –כך לדברי הבן ... !!! אלא הגדיל לעשות והגיש את התובענה שבכותרת כנגד הנתבע 1". "...כאשר הבן ...בא וסיפר לנתבע 1 ולזוגתו לשעבר את אשר עבר עליו, הבין הנתבע 1, כי המדובר באדם שביצע עבירות מין בקטינים באופן סדרתי, ואין נפקא מינה אם זוכה על ידי בית המשפט אם לאו, שהרי אין לו (לנתבע 1- מ.ל) דרך לדעת מדוע ואם בכלל זוכה התובע מן ההאשמות שבהן הואשם". עוד טען הנתבע 1 ש "המעשים אשר אותם מייחס הבן ... לתובע, הנם אותם מעשים בגינם הועמד התובע לדין, וכל תושבי העיר אילת, וכל עובדי הנמל ידעו על המעשים שיוחסו לתובע והיו מודעים היטב לעברו". הפרסומים הזדוניים נעשו על ידי נתבע 2 ולא על ידו .

"חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. הגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פירסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת נידרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק..."[ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8/2/2012) (להלן- עניין אילנה דיין) (ס' 76 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין)].

טען שהתובע אמר לו באותו מפגש שרעייתו בוגדת בו ושבנו הוא "ילד דפוק" ואז "בעידנא דריתחא כינה הנתבע 1 את התובע "פאדופיל"".

והמשכיל בעת ההיא יידום ולא ארחיב בעיניין זה. הנתבעים לא אמרו די בכתב ההגנה ובסעיפים 21-20 לסיכומיהם שבו על קביעותיהם אלו בלשון אחרת "...כנגד התובע היתנהל הליך פלילי בתיק ת.פ. 109/93 בבית משפט השלום באילת, ובו הואשם התובע באותן העבירות והמעשים המיוחסים לו על ידי בנו של הנתבע 1 ובסמוך לאותה תקופה בה ארעו האירועים אותם מייחס בנו של הנתבע 1 לתובע. 21. זאת ועוד במסגרת הליך גילוי מסמכים ושאלונים אשר היתקיים בין הצדדים, הומצא על ידי התובע עותק מהכרעת הדין בהליך הפלילי. עיון בהכרעת הדין, מעלה כי התובע זוכה מן האישומים כנגדו וככל הנראה מן הטעם שהמאשימה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת אשמתו של התובע". בפסק דין זה הבהרתי חזור והבהר שאין לבית משפט זה מנדט לבחון היה או לא היה וכי עניינו של פסק הדין הוא בשאלה האם מדובר בפרסומים, האם הם מהוים לשון הרע והאם עומדת לנתבעים ההגנה שבחוק.

...

" משכך לאור היכרותו של הנתבע 1 עם עברו של התובע וההאשמות בהן הואשם, כמו גם הסיפורים ששמע מהבן הביאו את הנתבע 1 לכדי מסקנה שאין בכך משום לשון הרע ובכל מקרה אמירה זו חוסה תחת ההגנה שבחוק "אמת דיברתי". "(התובע טוען שזוכה, האם זוכה? מדוע זוכה וכיו"ב שאלות יתבררו במהלך ניהול ההליך)". הדברים אשר הוחלפו בינו לבין הנתבע אינם לשון הרע אלא "תגובה טבעית של הורה..." לגלות שמי שהיה חלק בלתי נפרד ממשפחתו ומחייו "...ביצע מעשים מגונים ומעשי אינוס בבנו יקירו!!!". "הנתבע 1 אינו יודע כי התובע זוכה מן האישומים אשר בהם הואשם ...ואולם בכל מקרה, העובדה שכנגד התובע עמדו אישומים הזהים להפליא למעשים אותם מייחס הבן...לתובע, מעלה חשש כי ככל הנראה, נפלו פגמים בניהול ההליך הפלילי כנגד התובע אשר הובילו סופו של יום לזיכויו של התובע, כך לטענתו". בטרם נעילה הדגיש הנתבע 1 ש "הדברים אשר הבן סיפר אינן בגדר האשמות שווא אשר עולות כדי עוולת לשון הרע אלא המדובר במעשים נוראיים אותם ביצע התובע בבנו של הנתבע 1". עיקר טענות ההגנה של נתבע 2: בינו לבין הנתבע 1 שוררים יחסי חברות קרובים במיוחד והם מעין משפחה.

אין די באמירה הלאקונית בסעיף 11 לכתב ההגנה "באשר לתנאי השני- עניין לציבור- הרי שבנסיבות העניין, הדברים שסיפר איציק להוריו והמייחסים לתובע ביצוע מעשים מגונים ומעשי אינוס בבן איציק בהיותו קטין, בוודאי עונים על תנאי זה" למה? מדוע? למה לעת הזו לאחר 30 שנה? מה תפקידו או תפקודו של התובע המחייב זאת? לנתבעים אולי פתרונים אך הם לא חלקו אותם עמנו ועל כן גישתם נדחית.

ראש וראשון: דין טענה זו להידחות משום משמעותו של הביטוי.

די היה להם בידיעתם שהיה משהו בעברו של התובע המשיק למקרה הנטען על ידי הבן איציק כדי להביא אותם למסקנה שהתבקשה על ידם שטענותיו צודקות.

₪ תביעת לשון הרע כנגד האשה בגין הכפשות שנעשו בזדון בסך של 200,000 תביעה שכנגד כספית ונזיקית בסך של מיליון ₪ בגין אלימות פיסית, בגידה פינאנסית, בגידה עם אשה אחרת, קריסת עסק האשה בשל נזק נפשי מתמשך שגרם לה, לשון הרע ונזקים נפשיים.

( לאלים (ראה נ/ הנתבעת טענה בסיכומיה (סע' - 75 ) כי טענת התובע שצירפה מסמכים רפואיים למכתב שנשלח לגב' א.פ (סיכומיו בסעיף 51 ) ''אינה אמת בלשון המעטה'', וכי תצהירה של גב' א.פ לא מגלה כל מיסמך רפואי.

התובע טען מנגד כי מצבה הנפשי של הנתבעת הינו תולדה של אובססיה ונקמנות וכי היא לא הצליחה להוכיח את טענותיה בעיניין זה. עוד טען התובע כי הנתבעת כבר טענה בפני בית הדין הרבני על נזקיה הנפשיים, ולכן אין מקום לתבוע זאת בשנית בשל מעשה בית דין.

...

התובע הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד ובו טען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין/השתק עילה/השתק פלוגתא שכן בית הדין הרבני נתן פסק דינו ואף הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בנוגע לטענותיה של הנתבעת.

מהאמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד של הנתבעת על כל טענותיה ועילותיה.

התביעה שכנגד כספית, נזיקית ולשון הרע נדחית.

בנוסף הנני מחייבת הנתבעת בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד בשיעור של 12,000 ₪ בצירוף מע''מ אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לגישת הנתבעים, מדובר בפירסום מותר ומוגן שאין בו כדי לגלות עילת תביעה כלשהיא כנגדם וזאת בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע .

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

להרחבה לעניין זה ר' - אורי שנהר, דיני לשון הרע, 1997, בעמ' 129, כדלקמן: "...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית-המשפט שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהוה לשון הרע. בתי המשפט קבעו, כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף, ואף הפרת חוק התיכנון ובנייה מהוה לשון הרע". (ההדגשות אינן במקור).

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.