תביעת לשון הרע בגין כינויי גנאי והתנהגות מאיימת

התביעה שלפניי, עניינה הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") טענות הצדדים: ביום 10.5.13, בשעות הערב, כך עפ"י כתב התביעה, פגע הנתבע בתובע וגרם לו עוגמת נפש רבה בנוכחות שכניו, הלבין פניו ברבים, כינה אותו בכינויי גנאי וייחס לו התנהגויות ומעשים מיניים.

כמו כן, הנתבע התנהג באופן אלים ומאיים שכלל יריקות ואיומים.

...

מסקנה זו מקבלת תימוכין בעובדה שהתובע, אף שחש לטענתו מבוזה ומפוחד, בחר להמשיך בוויכוח עם הנתבע במשך מספר דקות, תחת כניסה לביתו.

סוף דבר: התביעה נדחית.

במקרה האחרון, שהתרחש ביום 11/07/2023 בבית המשפט השלום בבית שאן, המשיב התיישב מול המבקש ומומחה שבא להעיד מטעמו, הפריע לשיחה ביניהם, צילם אותם ודיבר בקול רם תוך שהוא מכנה אותם בשמות גנאי, ובחקירה הנגדית הוברר כי המשיב קרא לו "שקרן" (עמ' 9 לפרוטוקול, שור' 17-15, ושור' 22).

ופרסמתי את זה. זה שאני מפרסם אותך בשמך שנה ויותר, שאתה שקרן שמטעה את בתי המשפט ברבים, אלפי צפיות, אלפי לייקים, אלפי שיתופים, למה אתה לא תובע אותי לשון הרע? אתה מפחד מבירור עובדתי.

בהקשר זה יש לומר כי הגעה למקום עבודתו של המבקש מדי פעם והפרעה לו במילוי תפקידו הוכרה כהתנהגות העולה כדי הטרדה מאיימת "בכל דרך שהיא" (גלי רון, בעמ' 152).

כינוי המבקש "שקרן" שמטעה את בתי המשפט, כאשר המשיב חוזר על כך פעם אחר פעם, ואף הוסיף לעשות כן במהלך הדיון שהתנהל בפני, אף היא עולה כדי הטרדה מאיימת, בין השאר, משזו עולה כדי פגיעה בשמו הטוב של המבקש, קל וחומר כאשר עסקינן בעורך דין וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר המשיב מפרסם זאת ברבים [ראו והשוו: ה"ט (שלום י-ם) 35727-06-23 אברהם שינדלר נ' יובל נשיא (20.06.2023), פסקה 4; ה"ט (שלום חי') 37195-07-21 רוזן דוד נ' דוד אלמשעלי (26.07.2021); ה"ט (שלום קריות) 23476-04-21 יוסף חטיב נ' יצחק סטופין (26.04.2021)].

...

על כן, אני קובע כי המבקש עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ובעניין זה יש לציין כי ב-ע"א (מחוזי נצרת) 1215/06 עבוד נהלא נ' מזאוי פאתנה (12.04.2007), נקבע מפי כב' השופטת גבריאלה (דֶה-לֵיאו) לוי, כי "נטל ההוכחה בעניין חוק למניעת הטרדה מאיימת הינו לפחות כפי נטל ההוכחה המוטל על צדדים בסכסוך אזרחי "רגיל" [ראו גם: גלי רון, צווי הרחקה במשפט האזרחי (2019), בעמ' 216].

בהתאם למה שנקבע על ידי כב' השופטת גולומב בפסק דינה בערעור בעניין לופט, אני קובע כי אין באיסור האמור כדי למנוע נוכחות של המשיב בתוך אולם בית משפט, ככל שאין מניעה על פי דין לנוכחות כזו ובכפוף להוראת כל דין, כאשר ככל שלא ניתן לקיים את מגבלת המרחק האמורה בתוך אולם בית המשפט, אזי על המשיב להימצא במרחק הרב ביותר האפשרי מהמבקש בתוך האולם.

אשר לשאלת ההוצאות, לאחר ששקלתי התנהלות המשיב, החלטתי להשית עליו הוצאות בסכום משמעותי, זאת משום שהמשיב נקט כלפי המבקש הטרדה מאיימת, לפי אותה שיטה שננקטה על ידו כלפי עו"ד לופט, גם לאחר שניתן כנגדו פסק הדין בעניין לופט, דבר אשר כשלעצמו מצביע על חומרה יתירה בהתנהלות המשיב.

על כן, אני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של-8,000 ₪.

אבישר אף הודה שקבל מכתב התראה מדואק, אך החליט שלא לענות לו. באשר לפירסום הראשון, טען דואק שהאמירה שהוא "דמוית מושחתת" היא אמירה חמורה, ובהמשך נכתב עליו שהוא דורש "פרוטקשן", כלומר מבצע עבירות סחיטה ואיומים.

פירסום 12- פורסם על ידי בני מור בתאריך 29.11.16 (נטען ולא נסתר שפורסם בקבוצת "תושבי מוצקין"): "הפירסום שעוד לא סופר! המנשב מהרוח החדשה תוקף את דפנה צורי אבל שוכח לספר שהוא רצה שאישתו תהיה בתפקיד בכיר בתאטרון העירוני, בעוד הוא משמש דובר הערייה הוא נענה בשלילה חד משמעית. אז בואו נישאל – מה מניעיו??? ג'ובים? תאוות נקם? שנאה? הציבור ישפוט. פרטים נוספים בקרוב". הפירסום שב על הדברים שפורסמו בפירסום 24 ומייחס לאבישר היתנהגות לא לגיטימית וניצול כביכול של תפקידו בערייה כדי לסדר לאישתו עבודה ועל כן הוא בגדר לשון הרע לפי חלופות (1), (2) ו-(3) לסעיף 1 לחוק).

פירסום 45 פורסם בעמוד ממומן נוסף בשם "ציקי אבישר- רוח חדשה במוצקין", ובו מופיע סירטון לצד הכיתוב: "בסירטון רואים איך ציקי אבישר מרגיז מישהו, חוטף סטרה, לא מחזיר, בוחר להפיל עצמו על הריצפה (בעדינות) ולהתחזות למישהו מת. כדי לתבוע את הביטוח** שקרן-תחמן-נוכל-מתחזה-גמד רמאי מרושע כי עם עובדות אי אפשר להתווכח!!!". בנוסף, על הסירטון עצמו נכתב באותיות מודגשות: "א=הוא אבישר. ציקי אבישר הגמד הרגיז עוד מישהו וחטף סטרה סתם כך? ואולי בגלל שהוא גמד מתנשא". בפרסומים הנ"ל מכונה אבישר בשלל כינויים מכפישים, הלועגים למראהו ולתכונותיו ועל כן הם בגדר לשון הרע ועונים על החלופות המנויות בסעיף 1 לחוק.

הפירסום הועלה על ידו בשנת 2020, לאחר שכבר נחשף למרבית הפרסומים מושא תביעתו, שסבר שדואק הוא העומד מאחוריהם, והוברר בעדותו שמניעיו כלפי דואק היו להשיב לו כגמולו ולא הבעת דיעה בתום לב. אני דוחה את טענת אבישר שחלה על הפירסום ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לפיה "הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", שכן הפירסום הנ"ל שפירסם אבישר כלל אינו עוסק בתוכן הפרסומים המכפישים שפורסמו על ידי הפרופילים הפיקטיביים בעיניינו.

...

כך או כך, על פי הפסיקה, היה על אבישר לפנות אליו, בזמן אמת, ולבקש הסרת הפרסום, ורק אם לא היה נעתר לבקשתו, היה יכול להגיש תביעה כנגדו.

לפיכך ובהעדר הגנות החלות על הפרסום – אני קובע שעל אבישר לחוב בגינו כלפי דואק.

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה באופן שיוסי דואק ישלם לצביקה אבישר 1,050,000 ₪ בקיזוז הפיצוי לפי התביעה שכנגד המתקבלת בחלקה בסך 60,000 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד שי לנדמן.

בשעה 14:50 לערך שמע התובע את הנתבע מהלך בחצר מתחת לחלונות דירתו כשהוא צועק, מגדף, מכנה את התובע בכינויי גנאי, מייחס לו התנהגויות ומעשים מיניים.

לתובע התברר כי היתנהגותו זו של הנתבע באה על רקע הזמנת ניידת המישטרה אשר קנסה את הנתבעים בסך של 250 ₪ בגין הרעש שהקימו בשעות המנוחה.

ואולם, לא כל גידוף, ולא בכל מקרה, יהווה הדבר לשון הרע, וזאת מהטעם שקללות וגידופים מהוווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולכן קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב – "לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן.

התביעה בגין עוולת התקיפה סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישירין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". בעוולת התקיפה, כביתר העוולות הנזיקיות ובכלל, רובץ נטל ההוכחה והשיכנוע על כתפי התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", ובשים לאופייה של עוולת התקיפה - עוולה בעלת גוון פלילי - יש להזהר ולדרוש נטל שיכנוע גדול יותר (ראו, ת"ק (ת"א) 39246-05-22 סופיוב נ' עיון (נבו, 28.7.2022), וההפניות שם).

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בכל חומר הראיות, ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, אין זה סביר להניח כי התובע חש אותה שעה כי לנתבע הכוונה והיכולת לפגוע בו. יתרה מכך, מתמלול השיחה עולה כי התובע המשיך לשוחח עם הנתבע על אף הדברים, ובכך יש לחזק את המסקנה כי התובע לא חש כי הנתבע אכן מתכוון לפגוע בו. אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעים סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות המשפט אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לתובע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בנוסף עתר לפרסם בשני עיתונים את פסק הדין שיינתן בהליך זה. טענות הנתבעת הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהתובע הגיש כבר כתב תביעת לשון הרע נגדה בשמו של הרב לעמל ובנוסף, טענה, הגיש נגדה העתירה ונראה כי כל מטרתו הוא לרפות את ידיה, ולגרום להשתקתה ולהביא לכך שתשנה את עמדתה בעיניין ההקדשות בהם הוא עוסק, לא תבקש מינוי של מנהלים מיוחדים על ההקדשות ולא תוביל למניעה של מעשים שיפגעו בהקדשות ויגרמו לאובדן נכסים של הקדשות, שפעמים רבות מטרתם ציבורית.

עוד טענה, שאף מי שמייצג אותו (ושעובד במשרדו) מסר שייתכן שיוותר על ההליכים נגדה אם תסכים לשינוי העמדה שמסרה בבית הדין בעיניין בית כנסת ציון וכי מדובר בהתנהגות שמהוה סחיטה ואיומים כלפי מי שנושא בתפקיד צבורי.

עוד טענה שהפירסום שלה נעשה כדי לגנות או להכחיש פירסום קודם שנעשה ולכן עומדת לה הגנה מפני התביעה דנן.

כך למשל, כאשר הדברים נגעו למר אלי בנקום (להלן: "אלי"), לקוח שלו, אותו כינה פילנטרוף ו"יזם חברתי".

הדברים יפים גם לגבי הגנת סעיף 15 (3) לפיו "הפירסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;" לעניין זה ראו התקפה לא מידתית של התובע בראיון לפיה היחידה בראשות הנתבעת "מתפקדת כמו "יחידת טיוח". הדברים יפים גם לגבי הגנת סעיף 15 (4) לפיו "הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד שפוטי, רישמי או צבורי, בשירות צבורי או בקשר לענין צבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה היתנהגות;". הפירסום היחידי בו יתכן וניתן היה לראות בו פירסום לשון הרע היא הטענה של הנתבעת ששיקוליו של התובע אינם לטובת ההקדש.

...

ביהמ"ש תאר כל האמור לעיל, לא כדי להטיל דופי בתובע, אלא כדי לקבוע שבדברים הספורים והמצומצמים שציינה הנתבעת בפרסום, יש בבחינת "אמת דיברתי" לעניין תיאור המחלוקת בינה ובין התובע לגבי מעורבותו בהקדש זה, וכי דעתה השלילית ביחס לשיקוליו, נטועה בעובדות שהיא רשאית לפרש אותם אחרת מהתובע ותפקידו של בית הדין הרבני להכריע במחלוקת.

התובע אישר שהערעור נדחה, אך טען שהתקבלו חלק מהערות המתנגדים באופן שימנע חילול שבת המוני.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה התביעה ללא צו להוצאות.