כל התובעים כולם טענו לנזק בלתי ממוני, שבעצם הדרישות הבלתי חוקיות, תוך פגיעה ממשית באוטונומיה של התובעים, ותוך הוקעת התובעים שהתנגדו לדרישות אלה, היתנהלות שגרמה לתובעים עוגמת נפש.
טיב הפירסום והגנות
בהקשר אחר, של הצורך שלא להרתיע מתלוננים למישטרה בחשש של תביעת לשון הרע, קבע כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק, כי המחוקק ביקש לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.
אם לא נמצא כי נגרם לנפגע נזק ממשלוח המכתב, אפילו שאין על התובע בלשון הרע חובה לפרט ולהוכיח את נזקיו, הרי שבית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו בפסיקת פיצויים כלליים בגין לשון הרע, יתחשב בנסיבות העניין שבפניו, ובין היתר בהקף ההשמצה ופירסומה (ע"א 6138/93 - האירגון למימוש האמנה על ביטחון נ' צבי אברהמי, פ"ד נ (1) 441 (24/06/1996)).
בעניינינו, כפי שעלה מהראיות, מדובר בישוב קטן שהכול ממילא ידעו והכירו את המחלוקת ואת המעורבים בה. אף התובעים, ואנשים נוספים שדגלו בעמדתם העבירו מיילים באותו עניין בו שיטחו עמדתם, בנסיבות אלו פירסום הדברים, שהיה ידוע ממילא לכל חברי הקהילה אינו בגדר לשון הרע.
...
אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לכל אחת ממשפחות התובעים 3-7 סכום של 7,500 ₪, בגין העילה לאי חידוש הסכמי הרשאה, היינו 3,750 ₪ לתובעת 3, 7,500 ₪ לתובעים 4-5, 7,500 ₪ לתובעים 6-7.
אני מחייב את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד והוצאות, בסכום כולל של 35,400 ₪.
נוכח דחיית התביעה נגד הנתבע 4, ישלמו התובעים 3-7, ביחד ולחוד, הוצאות הנתבע 4 בסך כולל של 8,850 ₪.
