ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים על סך 70,000 ₪, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בעקבות הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת.
...
אין בידי לקבל טענה זו, שכן לא זו בלבד שהתובעת הצהירה מבעוד מועד כי היא זו שתפעל לזימונו, העמדתו של זה לחקירה נגדית על ידי התובעת מתבקשת בנסיבות העניין נוכח טענותיה בדבר המסירה שלטענתה הייתה לקויה ושקרית.
לכך אוסיף, כי מקום בו מייחסת התובעת לשליח טענות בעלות גוון פלילי (זיוף של תצהיר מוסר והגשת תצהיר שקרי), הנטל הרובץ לפתחה הינו גבוה יותר ולא שוכנעתי כי בנסיבות העניין התובעת עמדה בו: "הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" (ראו: ע"א 3546/10 אליהו מישאלי נ' אולגה קליין, פסקה 14 (פורסם בנבו, 18.04.2012)).
כך או כך, לא היה מקום להעלות דרישה לפיצוי נוסף, זו משעה שהתובעת כימתה את תביעתה אך ורק בסך של 70,000 ₪, ובהתאם לא שילמה את האגרה הנוספת הנדרשת במקרה זה.
אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.