תביעת לשון הרע בגין האשמת גניבה בעבודה

התובעת טוענת עוד, כי שמה הטוב ויושרה ספגו מהלומה, שכן האשמה בגין הגניבה פשטה במהירות בין עמיתיה לעבודה ופגעה במוניטין ובשמה הטוב של התובעת.

17 ) תביעה מכוח חוק לשון הרע הנה תביעה נזיקית, ראשית, על התובע להוכיח כי הנתבע ביצע 20 פירסום של לשון הרע בבחינת "המוציא מחבריו, עליו הראיה". (לעניין זה ראה דנ"א 4693/05 533 פמ"מ – ( בית חולים כרמל נ' מלול, סד( 29/8/2010.

8) אינם מתקיימים בנסיבות 11 ) מכאן, שני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הגנת סעיף העניין, והמסקנה הנה כי הפירסום בגין גניבה במקום העבודה אינו חוסה בצילה של הגנה זו. 8) לחוק על פירסום לשון הרע.

...

התביעה למזונות הקטין בתלה"מ - 10- 17 מתקבלת באופן חלקי.

התביעה לפיצוי בגין תלונה שהוגשה במשטרת ישראל - נדחית.

אשר לפסיקת הוצאות, בשים לב לתוצאות פסק הדין, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בסיכומו של דבר, התובעת תבעה מספר רכיבים: הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪; החזר קזוז הודעה מוקדמת – 3,888 ₪; פיצוי פיטורין בסך 8,334 ₪; הפרשות לפנסיה בסך 2,068 ₪; פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 15,000 ₪; פיצוי בגין היתעמרות בעבודה (עוגמת נפש) בסך 80,000 ₪; פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד בסך 20,000; פיצוי בגין לשון הרע בסך 50,000 ₪ ונסיעות בסך 4,047 ₪ וסה"כ 188,337 ₪.

כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע 1 הכפיש את שמה ברבים והעובדה שהנתבעים טענו במהלך ההליך המשפטי כי גם במקומות עבודה קודמים התובעת הואשמה בגניבה אינה עילה לפצוי בגין לשון הרע (הגם שתחושת בית הדין אינה נוחה מההתעסקות בעברה התעסוקתי של התובעת והנסיונות למצוא בהם רבב ובכל מחיר) .

למעלה מהצריך לעניין נציין, כי טענות הנתבעים על כך שבמקומות העבודה הקודמים שלה (בגן אמונה ובתחנת הדלק) סיימה התובעת את עבודתה על רקע האשמות של גניבה לא הוכחו והם בגדר ספקולאציה ואנו נוטים להאמין לגירסת התובעת על כך שהתפטרה מעבודתה בגן אמונה עקב מצב בריאותי (סכרת היריון) וכי עבודתה בתחת הדלק הסתיימה מרצונה לאחר שקבלה את מענק העבודה המועדפת וכי היא לא סיימה את עבודתה בעבודות אלה עקב אשמת גניבה.

...

בענייננו, אין בכתב התביעה תשתית עובדתית המפרטת את הסיבה להרמת מסך ההתאגדות וממילא לא מצאנו כי יש להרים מסך בין הנתבע 1 לנתבעת 2.

סוף דבר: תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעים בפיצוי הלנה, בין היתר לנוכח העובדה כי הנתבעת 2 כבר חוייבה בפסק הדין בפיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין וניתן להסתפק בכך.

בפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, בגין תלונה שהוגשה על ידי הנתבע כנגד התובע באשמת גניבה ואיומים במהלך ביצוע תפקידו.

זאת ועוד הנתבע מוסיף וטוען כי התובע לא תמך את טענותיו במסמכים על אף שבנקל היה בידו להשיגם, ובכלל זאת לא הוגשה אסמכתא על סגירת התיק מחוסר אשמה, העדר רישום פלילי של התובע ותעוד בדבר השעיה ממקום עבודתו במישטרה.

...

מששוכנעתי כי הנתבע הגיש את התלונה שלא מתוך אמונה כנה בנכונותה קמה חזקה להיעדר תום לב מצדו, אשר כאמור לא הופרכה על ידי הנתבע, וברי כי הפרסום שבהגשת התלונה אינו חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15 לחוק והתובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב.

לאור המקובץ אני מקבל את התביעה.

בקביעת ההוצאות שקלתי גם התנהלות הצדדים לאורך ההליך ואני מחייב את הנתבע בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסך כולל של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

עיקר טוענות התובעת בכתב התביעה במהלך שנות עבודתה בשתי החברות היתעמר הנתבע בתובעת, העליב אותה, דיבר אליה בגסות ובבוטות ופגע בה עד שסרבה לעבוד אתו בחברת הרגור והמשיכה לעבוד אך ורק בחברת הר-כה. ביום 20.6.11 הגיע הנתבע למשרדי הר-כה ובנוכחות עובדי החברה מנהלה ולקוחות אמר לתובעת בצעקות: "את גנבה", "גנבת מחברת הרגור 600,000 ₪ ואני אתלונן עליך במישטרה", "גנבת ממני 600,000 ₪". בתחילת יולי הגיע שוב הנתבע למשרדי הר-כה ומר צוקרט ניסה לשכנע אותו להיתנצל בפני התובעת על דבריו מיום 20.6.11, אך הנתבע סרב ואף הוסיף חטא על פשע ואמר: "אני לא אתנצל בפניה היא גנבה ממני 600,000 ₪". התובעת, אם חד הורית העובדת קשה לפרנסת משפחתה, נכנסה למשבר קשה עקב היתנהלותו של הנתבע כלפיה, בכתה, התמוטטה וביקשה לעזוב את מקום עבודתה בהר-כה לאור ההשפלה הפומבית שנגרמה לה. רק לאחר שיכנוע של מר צוקרט, הסכימה להמשיך ולעבוד בתפקדה.

בכוונת הנתבע להגיש נגד התובעת תביעה כספית בגין היתנהלותה הקלוקלת תוך מעילה באמון והנזק שגרמה לחב' הרגור, וכן תביעת לשון הרע בשל דברים שאמרה התובעת לנתבע.

התבטאות כאמור יכולה להיות מובנת על ידי השומעים, שכולם עבדו באותו מקום, כויכוח בין שותפים בעסק ועם אחד העובדים, ועד להאשמה על פגיעה ביחסי האמון שבין עובד למעביד (תוך, שכאמור, השומעים היו מודעים לכך שהוויכוח הוא על הקצאת שעות עבודה).

...

בסביבות אותה תקופה נתגלע סכסוך גם בין הנתבע לבין מר צוקרט שכתוצאה ממנו, בסופו של דבר, נפרדו דרכיהם, ומר צוקרט מכר את חלקו בחברת הרגור לנתבע.

כן אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה בעקבות הדברים האמורים, פרצה התובעת בצעקות, תוך שיצאה מהחדר לכיוון הדלפק, כשהיא חוזרת על דבריו, "מאיימת" עליו שיהיה עליו להסביר לרשויות המס כיצד הרוויח את הכסף שלטענתו היא גנבה ממנו, ותוך שהיא מטיחה בו גידופים קשים "הומו", "אימפוטנט, "סוטה" וכי הוא מכה את אשתו.

לאור האמור לעיל, כל אחד מהצדדים הוכיח כי הדברים נאמרו על ידי משנהו כפי שנטען על ידו.

דברי לשון הרע שנאמרו על ידי הצדדים שונים בפרמטרים המאפיינים אותם אולם תוצאתם וחומרתם, בסופו של דבר, דומה, ושניהם מהווים דברים חמורים אשר עשויים לגרום להשפלה ולבוז, ובנסיבות העניין הם "מקזזים האחד את השני". פסיקתא לאור כל האמור לעיל נדחות התביעה והתביעה שכנגד ללא צו להוצאות.

ועדיין, בנסיבות דנן לא ראיתי בנקיטת הלשון "החריפה" של "מעילה באמון", משום האשמה בגניבה, או בעבירה פלילית כלשהיא, או משום לשון הרע.

הוראת סעיף 24 (א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, קובעת את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לידון "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

...

בנסיבות, סבורני כי הודעתו של התובע אל ארז קירור, כפי שנוסחה, והתנהגותו לאחר מכן, אכן יש בהן משום פגיעה רבה באימון הנתבעות בו. טענת התובע בדבר התפשטות הודעת פיטוריו על רקע מעילה באמון, לא הוכחה כלל.

טענות התובע לזכאותו לפיצויים מכוח הוראות פקודת הנזיקין דינן להידחות אף הן, וזאת משלא הוכחה כל התרשלות או כל הפרה להוראה חקוקה כלשהי, וכן משלא הוכח כלל כי לתובע נגרמו נזקים כלשהם.

לסיכום אני מורה על דחיית התביעה, ומחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעות, לרבות שכ"ט עו"ד, וזאת בסך של 5,000 ₪.