תביעת לשון הרע בגין האשמת גניבה בחנות

התובע לא הוכיח כי היו אנשים בסביבה ששמעו את הנתבעת 2 מטיחה בו אשמת גניבה ו/או לשון הרע כלשהיא, הוא אף לא הצהיר כי בחנות נכחו לקוחות שראו אותו ניכנס לחדר הפנימי או יוצא עם השוטרים (העידר אנשים אינו חריג בהיתחשב בעובדה כי מדובר בחנות למזון אורגאני שאינה ממוקמת בקניון או במרכז מסחרי למשל).

הפניה למישטרה אינה מוגנת ע"י סעיף 15(8): הדיווח למישטרה חרג מתחום הסבירות ולא נעשה בתום לב; על הנתבעת 2 להראות כי התלונה הוגשה למישטרה ובתום לב. הרעיון המונח ביסוד ההגנה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה, כדברי כב' הש' דורנר בגדריו של בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז 653: "בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע נימנה פרסום בתום-לב על-ידי הגשת תלונה לרשות מוסמכת עם הפירסומים שעליהם חלה ההגנה מפני תביעה על-פי חוק זה.

...

לאור האמור, אני קובע כי הנתבעות התרשלו עת פנו למשטרה בדחיפות מבלי לבדוק לעומק את נסיבות העניין.

הסעד: אשר לפיצוי – אני סבור כי התובע הפריז בדרישתיו.

בנוסף, כעניין של מדיניות שיפוטית, אני סבור כי אין זה ראוי לעודד תביעות המבוססות על עוגמת נפש גרידא.

המחלוקת האם התובע זכאי לפצוי בגין "העסקה פוגענית"? האם התובע קיבל פדיון עבור מלוא ימי החופשה שלהם היה זכאי? האם הופרשו עבור התובע כספים לקופת הפנסיה בהתאם להוראות הדין? האם התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות? האם הנתבעת ניהלה רישום של שעות העבודה של התובע? האם התובע זכאי לפצוי בגין עוולת לשון הרע? הכרעת הדין טענות הצדדים בדבר הרקע לתביעה משמעותי לטענות בדבר היתנכלות ובדבר לשון הרע, ולפיכך יובאו במלואן.

לשון הרע התובע טען כי בעקבות הארוע מחודש יוני 2015 שבו התובע תפס עובד שגנב מוצרים מהחנות והעיר לעובד שנרדם בעבודה, מנהלת הסניף התעמתה עמו בנוכחות עובדים ולקוחות הסניף.

בהמשך, דרשה ממנו מנהלת הסניף לסור למשרד הקב"ט שבקומה השניה של הסניף, ושם הטיחה בו האשמות קשות וגידופים העולים כדי לשון הרע.

בהיעדר רכיב הפירסום, אין לחייב את הנתבעת בגין לשון הרע בגין אמירות אלו, וזאת מבלי שיש צורך להכריע כלל האם מדובר באמירות המהוות לשון הרע על פי החוק.

...

על כן גם התביעה בעניין לשון הרע נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית ביחס לרכיבים: פדיון חופשה, השלמת הפרשות לפנסיה, תשלום בגין שעות נוספות ולשון הרע.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין רכיב זה. בנוסף תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 3,600 ₪.

בפני בית המשפט תביעה לפיצויים בשל פירסום לשון הרע של עובדי הנתבעת כלפי התובעות.

יש בהתנהגות עובדי הנתבעת פירסום לשון הרע נגדן, של האשמה בגניבה והשפלתן בפני אנשים רבים, ובכלל זה קהל המבקרים בחנות.

...

אני מקבל את טענת התובעות שיש לפסוק לזכותן פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק.

תוצאה: הנתבעת תשלם לתובעות 6,000 ₪.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעות שיפוי בגין אגרת בית משפט בה נשאו (משוערך להיום), וכן הוצאות משפט בסך 850 ₪.

לפני תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה שהגישה התובעת, בגין אירועים שארעו בשעה שהייתה מועסקת על ידי הנתבעת 1 (להלן: "החברה") כמוכרת בחנות, בה שימשה הנתבעת 2 , (להלן : "הנתבעת ") כמנהלת החנות.

כאשר יצאו התובעת והנתבעת מהמשרד, ועברו דרך החנות, הבינה התובעת, על פי המבטים שננעצו בה על ידי יתר העובדות, כי הללו שמעו על האשמות שהופנו כלפיה.

יתר על כן, טען, ללא הבאת תשתית ראייתית, כי הנתבעת ביקשה להיפטר מהתובעת, וכי היא השיגה את מטרתה בכך שטפלה עליה אשמת גניבה.

...

לאור האמור לעיל, אני דוחה את גרסת התובעת ביחס לשתי העוולות הנטענות ומקבלת את גרסת הנתבעות.

פסיקתא התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות, וכן שכ''ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום.

תביעת לשון הרע בגין אמירות של הנתבע לתובע בנוכחות אדם נוסף.

הצדדים ומסגרת המחלוקת התובע, בשנות ה-70 לחייו, מנהל ביניין חנויות ומשרדים ברחוב בן יהודה 10 בירושלים.

לדידו של התובע מלמד הדבר שהגוף החוקר מצא שאין לייחס לו אשם או אחריות לפריצה.

אין בידי הנתבע הוכחה לכך שהתובע עצמו, ובאופן אישי, הוא שפרץ וגנב ממשרדו.

...

אני דוחה את טענת הנתבע שלא מתקיים במקרה זה יסוד ה'פרסום' שכן דבריו "כוונו לתובע בלבד" ולא לאוזני מר בבאי.

למותר לציין שאני דוחה את טענת הנתבע בעניין זה. אמירת המכתב היא שהתיק נסגר ללא חקירת התובע.

אני קובעת לפיכך שהנתבע לא הוכיח את אמיתות אמירותיו.