תביעת לסילוק יד מדירת מגורים בבית חנינה

כן העיד שהתובע אמר לו כי בכוונתו לבצע בעתיד עסקת חילופי שטחים עם הערייה כך שכנגד הקרקע השייכת לו תנתן לו קרקע חלופית בבית חנינה, אלא שעניין זה לא יצא לפועל בגלל גדר ההפרדה (ע' 18, ש' 29 – ע' 19, ש' 4, טענה המעוררת קושי בשם לב לכך שהדברים נאמרו, לטענת הנתבע 6, במועד שלאחר הקמת הגדר).

אחת השותפות התגוררה בדירה כולה שלא בהסכמת השותפה התובעת.

בשולי הדברים – הנתבעים טענו כי נפל פגם בכך שהתובע לא הגיש תביעתו גם כלפי יורשי סלימאן מוחמד – הוא אחד מבעלי הזכויות האחרים הנזכרים בלוח התביעות – ושמי מבני משפחתו מתגורר, ככל הנראה, במבנה סמוך שעל החלקה (ראו בפיסקה 24 לעיל, בפיסקה השנייה שם).

במצב דברים זה, ובשים לב לכך שהתובע ידע על הקמת בית הספר זמן לא מבוטל קודם להגשת התביעה, ראוי היה לשקול פיתרון לפיו הסעד שיינתן ייכנס לתוקפו רק בחלוף זמן משמעותי על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסכמות בדבר השמוש בחלקה או בדבר חלוקת דמי השמוש או לחלופין על מנת לאפשר לנקוט בהליך של פירוק שתוף, שאז ניתן היה לשקול את דחיית מועד כניסת הסעד לתוקפו עד להכרעה בהליך פירוק כאמור (פיתרון ברוח זה הוצע על ידי כבוד השופט א' טובי בפסק הדין בבית המשפט המחוזי בעיניין עתאמלה, ראו גם דברי כבוד השופטת ת' נאות-פרי בדבר האפשרות ליתן צו לסילוק יד שיושהה על מנת לאפשר לצדדים לנקוט הליך פירוק שתוף בפיסקה 43 לפסק דינה בעיניין עתאמלה; ראו גם עניין לוי בפיסקה 15).

...

סילוק יד? למעלה הגענו אל המסקנה כי נוכח ההליכים בבית הדין השרעי הישראלי לא עלה בידי התובע להוכיח, למצער בשלב זה, את זכויותיו במקרקעין.

בנסיבות אלה, וככל שהיה עולה בידי התובע להוכיח כנדרש את זכויותיו, סבורני כי היה מקום לשקול מינוי של שמאי מומחה מטעם בית המשפט לשם אומדן דמי השימוש.

סיכום ותוצאה נוכח האמור בפסקה 17 לעיל, התביעה נדחית.

ביום 12.12.00 הגישו התובעות תובענה לפינוי וסלוק ידו של הנתבע מהמושכר, אשר נדונה בת"א 22884/00.

בשנת 1974 התגרש הנתבע מאישתו והתחתן עם גב' אסמהאן מוג'האד, ולאחר 3 חודשים שב והתחתן גם עם אישתו הקודמת, גב' אפתח'אר. הנתבע ונשותיו התגוררו יחדיו במושכר, עד שנולדו לנתבע ילדים מאישתו השנייה, שאז שכר הנתבע דירה נוספת בבית חנינה ואחר-כך באבו-טור.

עו"ד אמל מזאווי – בדעאן הוסיפה והצהירה כי בישיבה שהתקיימה בבית המשפט במהלך בירור התביעה השנייה נדון סרובו של הנתבע לאפשר ביקור, ואולם בהמלצת בית המשפט התיר הנתבע לנציגי התובעות לבקר במושכר, והביקור נערך עוד באותו היום, במושכר ובדירת הפטריארכיה כאחד.

...

לסיכום נקודה זו, לא הוכח כי הנתבע הפר את חוזה השכירות בהפרה המקנה לתובעות עילת פינוי.

סיכום אשר על כן אני דוחה את התביעה.

בשים לב להיקף ההליכים שהתקיימו בפני, בשתי תביעות נפרדות, שהראשונה שבהן נפתחה תוך כדי הדיון בתביעה קודמת, ישלמו התובעות לנתבע את הוצאותיו, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ₪.

כללי לפניי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי ולסילוק יד בקשר לטענות נוגדות של הצדדים לזכויות במקרקעין, לא מוסדרים, הידועים כחלקות 142, 143 בגוש 30605 והרשומים אצל פקיד הזכויות בלוח הזכויות, בבית חנינה בירושלים (להלן – המקרקעין).

רקע עובדתי ודיוני כאמור, בליבת הסיכסוך טענות נוגדות של הצדדים לזכויות במקרקעין, המוחזקים כיום על-ידי הנתבע, אשר הקים במקום ביניין מגורים והשכיר את הדירות לצדדים שלישיים.

תובע 1, גאבר טאהר צודקי (להלן- צודקי או התובע), רכש את המקרקעין מרדואן מכוח הסכם מכר מיום 2.1.1977, בגדרה של עסקת חילופי מקרקעין, ותמורת בית מגורים בן שתי קומות ביישוב אלעזרייה המצוי בבעלותו ובנוסף, כך נטען, שולם סך של 70,000 דולר ארה"ב. במעמד חתימת הסכם המכר, נימסר לידי צודקי ייפוי כוח בלתי חוזר.

...

עם זאת, למען הסר ספק, נחה דעתי לבחון את העברת הזכויות במקרקעין מרדואן לבנו עותמאן ורכישת הזכויות על-ידי התובע.

לאור האמור, במארג הראיות בתיק, ומכל הטעמים שהובאו, שוכנעתי כי התובע רכש כדין את הזכויות במקרקעין, על-פי הסכם המכר שנחתם ביום 2.1.1997.

אשר על כן, בתובענה שלפניי, ובהינתן כי הזכויות במקרקעין הנטענות על-ידי צדדים שלישיים במסגרת ת"א 22999-01-16, לא הוכרעו והתובענה בעניינם הופסקה, כאמור, ועד למתן פסק הדין בהליך שלפניי, הנני נעתר ונותן צו הצהרתי (ביחסים שבין התובעים לנתבע בלבד), לפיו התובעים הינם בעלי הזכויות ביחס למקרקעין, כמפורט בכתב-התביעה המתוקן.

בהליך זה עתר התובע לסילוק ידו של הנתבע מדירת מגורים בשטח של 200 מ"ר בחלק הצפוני בקומה הראשונה בבית מגורים בן 2 קומות הבנוי על חלקת אדמה בחלקה 191 גוש 16 בשכונת בית חנינה.

דיון והכרעה תחילה, למען הסדר הטוב, אף שהטענה לא הועלתה אלא בלשון רפה בבקשת הרשות להיתגונן בלבד ואף נזנחה בהמשך הדיון ובסיכומים, יש לדחות את הטענה לפיה אין סמכות עניינית לערכאה זו לידון בתובענה דנן - מדובר בתובענה לסילוק יד ובהתאם הסמכות על פי הדין נתונה לבית משפט זה (סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1981).

...

סיכום לאור כל האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לסלק את ידו מהדירה ולהעביר את החזקה בה, נקיה מכל אדם וחפץ, לידי התובע.

בנסיבות האמורות אני סבור כי קביעת מועד הפינוי ליום 01.01.22 יהווה את האיזון הראוי והצודק.

בהתחשב באשר התנהל בהליך זה – הוגשו כתבי טענות, הוגשו ראיות הצדדים, התקיימו שני דיוני קדם וישיבת הוכחות והוגשו סיכומים, ובהתחשב בהוראות פרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2019, אני מחייב את הנתבע לשאת בתשלום הוצאות המשפט של התובע - החזר אגרת התביעה ששולמה בסך של 659 ₪ ושכ"ט עו"ד התובע בסך של 8,000 ₪.

בנוסף נתבעו הסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו יפוי כח בלתי חוזר שניתן מהתובעת לנתבע 2 בקשר עם דירה ברח' אל מאמון 4, שכונת בית חנינא, בטל, וכן סעד לסילוק ידם של נתבעים 1-2 והשבת החזקה בדירה לתובעת.

השאלות שבמחלוקת שתוכרענה בפסק דין זה נוגעות למעשה לנתבע 1 בלבד, היות שנתבע 2 שמחזיק בדירת התובעת, ואשר יפוי כח בלתי חוזר ניתן לטובתו מידי התובעת, לא העיד ולא הוא או איש מבני ביתו של הנתבע היו מעורבים באיזו מן העעסקאות, ולכן, ככל שיחויב נתבע 1 בהשבת הדירה, חיוב זה חל גם על נתבע 2 שלוחו.

יצוין כי התובעים מתגוררים באותו בנין ויתכן שזה נסך בתובע ביטחון שיוכל לשלוט על הנעשה בדירתו.

אני מורה לנתבעים 1-2 לפנות הדירה המצויה בקומה רביעית בבנין הבנוי על מקרקעין הידועים כחלקה מס' 284, גוש 30615, אשקרייה בית חנינה, מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 60 ימים מהיום.

...

סוף דבר ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו יפוי הכח הבלתי חוזר שמסרה תובעת 2 לנתבע 2, בנוגע לדירה ברח' אל מאמון בבית חנינא - יפוי כח מיום 2.4.13 שמספרו ג.א./2091 מ.ע. 2013 – בטל בזאת.

אני מורה לנתבעים 1-2 לפנות הדירה המצויה בקומה רביעית בבנין הבנוי על מקרקעין הידועים כחלקה מס' 284, גוש 30615, אשקרייה בית חנינה, מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 60 ימים מהיום.

אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שמספרו 52-2497-08-19 .