מלבד זאת שפרק הזמן שחלף חרג מפרק הזמן עליו הסכימו הצדדים בהסכמים שחתמו, פרק הזמן שחלף חורג במובהק מהמשמעות שניתנה למונח "פרק זמן סביר". (ר' סע' 26 לפסק הדין)
בית המשפט הוסיף וקבע לעניין טענת החברה המשכנת בעיניין השתדלותה לסיים את הליך הרישום, בדברים הבאים:
"אמנם, רישום ביניין כבית משותף והעברת הזכויות בדירה על שם התובעים, הנו הליך ארוך הכרוך בהשקעת זמן ומאמצים לא מבוטלים. יחד זאת, משלא טירחה הנתבעת לתת כל טעם מוצדק ומוכח מדוע בנסיבות מקרה דנן תהליך הרישום נמשך שנים כה רבות, זאת על אף פניות התובעים, אזי מתחייבת המסקנה, כי הנתבעת לא קיימו את היתחייבותה לרישום הזכויות בדירה על שם התובעים תוך פרק שנקבע לכך בהסכמים שחתמה, אלא באיחור ניכר." (ר' סע' 27 לפסק הדין)
ומן הכלל אל הפרט, ראשית - הנתבע 1 בחר שלא להתייצב לדיונים, שלא להגיש תצהיר מטעמו וליתן לנתבע 2 להשיב בשמו.
ועד בית ניהל הליך שהוגש על ידו בת"א 69329-06-17 בגין ליקויי בנייה (ההליך היתנהל בבימ"ש שלום נתניה כנגד הנתבע 1 ואחרים).
איני מקבל את טענת הנתבע 1, שנטענה בעלמא, שהטעם לעיכוב אינו תלוי בו. הנתבע 1 הנו היזם שהיה אחראי לבנייה וכל ליקוי בניה בגינו לא ניתנה תעודת גמר שמעכב את הליך הרישום נופל לפתחו ואחריותו.
"
בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, נדון מקרה בו חוזי מכר נחתמו בשנת 1992, ממכר נימסר בשנת 1993, התחייבות לרישום זכות היתה תוך 12 חודשים ותביעה הוגשה בשנת 2008.
...
איני מקבל את טענת הנתבע 1, שנטענה בעלמא, שהטעם לעיכוב אינו תלוי בו. הנתבע 1 הינו היזם שהיה אחראי לבנייה וכל ליקוי בניה בגינו לא ניתנה תעודת גמר שמעכב את הליך הרישום נופל לפתחו ואחריותו.
"
ביחס לתובעים שלא התקשרו ישירות עם היזם/קבלן, נקבע:
"עם זאת, מקובלת עלי טענתם הנתבעת כי דינן של התובעים 1-9, בעניין זה שונה מדינן של התובעים 10-20 אשר לא רכשו את דירותיהם מהנתבעת עצמה. תובעים אלה אינם יכולים לטעון לזכותם לפיצוי בעקבות הפרת חוזה מצד הנתבעת, שכן תובעים אלה לא התקשרו בחוזה עם הנתבעת. אמנם, תובעים אלה רכשו את דירתם ביודעם מראש שטרם נרשם בית שמותף והדירות אינן רשומות על שם בעליהן, ואולם, אין בכך להפחית מאחריותה של הנתבעת לנזק הלא ממוני שבוודאי נגרם להם, גם אם מקורו אינו בהתקשרות חוזית עם הנתבעת, כתוצאה מכך שזכויותיהם לא נרשמו."
בית המשפט הוסיף וקבע:
"אציין, כי העדר רישום בית משותף אינו משפיע רק על אלה שרכשו דירות ישירות מאת הנתבעת אלא גם על אנשים שרכשו דירות מרוכשי הדירות של הנתבעת. הנתבעת אינה יכולה לצמצם את הנזק שגרמה רק לאנשים שרכשו דירות ישירות ממנה, בנימוק כי לאחרים לא נגרם נזק. רישום הבית המשותף הוא רישום זכויות קנייניות, והוא פועל כלפי כולי עלמא. על כן, העיכוב הניכר ברישום הבית המשותף בהחלט גרם נזק גם לאנשים שלא התקשרו ישירות בחוזה עם הנתבעת."
גישה זו מקובלת עלי מהנימוקים המפורטים בה, לרבות עניין גובה הפיצוי שנפסק לרוכשים שלא התקשרו ישירות עם הקבלן בסך של 10,000 ₪ לכל דירה.
בית המשפט סיכם את האמור בע"א 8438/09 בדברים הבאים:
"סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה.
לאור המפורט לעיל, טענת ההתיישנות נדחית בזאת.
סוף דבר:
לסיכומם של דברים התביעה מתקבלת בחלקה.
