תביעת לווים נגד בנק למשכנתאות בגין סיכול הסדר ומימוש בטוחה

הבנק הפנה לשורה של פעולות שביצע למימוש בטוחות כנגד החברה.

הואיל והבנק לא פעל לפי זכותו שבדין למנות מנהל עיזבון בזמן אמת, ולא פנה ליורשים כדין, הנתבעים אינם חייבים דבר ובהתאם, הנתבעם 3,5,7,9, 10 ביקשו כי בית המשפט יורה על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי במסמכים אשר הוגשו לתיק, ושמעתי את העדים מטעם הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להיתקבל ודין התביעה כנגד הנתבעים 5,3, 7, 9 ו-10 להדחות.

עמדת הבנק נסתרה על ידי העד מטעמו, מר ניזאר מרג'יה שאישר כי היתקיימה ישיבה במסגרתה גובש הסדר שנערך בין הבנק, החברה ונציגיה במהלכה הצדדים : "... עשו הסכם עם מר קדמני, הוא נטל הלוואה בסך של 1,200,000 ₪ - זה היה בשנת 2010 ועשו הסדר..." (עמ' 13, שורות 31-32).

עוד יפים לענייננו הדברים הבאים: "אין זה סביר והגיוני שהבנק הותיר חוב בסדר גודל כזה במשך תשע שנים מבלי לידרוש את פירעונו מן השותפות ומבלי לממש בטוחות, ואין מחלוקת שהבנק לא דרש מן השותפות לפרוע את יתרת חובה בחשבון עד לשנת 2003...השאלה היא, אם כן, מה דינה של ערבות מתמדת לכל חיוב קיים או עתידי בחשבון בנק, אשר ניתנה על ידי ערב או ממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר, בכל הנוגע לחיובים שנוצרו לאחר פטירת הערב או הממשכן. סעיף 15 לחוק הערבות קובע: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שניגרם לו עקב הביטול". השאלה היא מה דינו של ערב שהלך לעולמו בלא שניתנה הודעה על ביטול הערבות לפני או אחרי פטירתו, ועיזבונו נתבע לפרוע חוב של הלווה שנוצר לאחר מותו.

האם ניתן לראות במוות מאורע המפקיע מאליו ערבות מתמדת לחובות עתידיים שייווצרו לאחר הפטירה? המקרה שבפנינו מחדד שאלה זו במלוא חריפותה, כאשר הבנק מימש משכנתא של המנוח בגין חוב של החייב העקרי שנוצר כתשע שנים לאחר פטירתו.

זאת ועוד, ככל שיורש עיזבון אינו מפעיל למשל את מנגנון דיני הירושה, מתוך כוונה לסכל אפשרות לגבות חוב ממנו, בית-המשפט יכול למנות מנהל עיזבון, לבקשת נושה של היורש, בכדי שהנושה יוכל לפרוע את חובו (ראה למשל: בש"א (כ"ס) 3038/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלמונית (פורסם בנבו, 16.07.2009)).

...

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 828,886 ₪.

הצדדים לא טענו לביטול עיכוב ההליכים ובנסיבות אלה ובהעדר עדכון עדכני מתאים מטעמם, החלטתי מיום 16.7.17 נותרת על כנה.

התביעה נגד הנתבעים 3, 5, 7, 9 ו-10 נדחית בזאת.

מעת שההלוואה לא שולמה כסדרה יכול היה הבנק לממש את המשכנתא על הנכס.

והרי, כשם שהמשיב רשאי היה להגיש תביעה כספית, הוא היה רשאי להגיש את שטר החוב שניתן לו כבטוחה לפירעון או לממש את הנכס.

טענה זו פותחת פתח למתן רשות להיתגונן, הגם שמדובר בפתח צר ביותר (בלשון המעטה), וזאת לנוכח העובדות אשר התחוורו: הצדדים צירפו לתיק בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א מיום 21 בנובמבר 2016, בסכסוך שבין המבקשים לבין מישפחת גולשבסקי בת"א 53388-10-15 במסגרתו הוסכם על ביטול עסקת המכר ("ניתן בזה תוקף של פסק דין להסדר הפשרה המפורט בדברי באי כוח הצדדים לעיל, ולפיו מבוטלת בזה עסקת המכר הנזכרת שם..."), ועל השבת כספית בסך של 725,000 ₪ לידי המבקשים דכאן.

המדובר בתביעה שהגישה מישפחת גולשבסקי (גם נגד הבנק), כאשר המחלוקת שם בין הצדדים נוגעת גם לאחריות בדבר סילוק המשכנתא.

המשיב מבהיר, כי נהג בכך בתום לב (שהרי אם היה מממש את הנכס מכוח המשכנתא הרשומה, הוא היה עשוי לסכל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, שעה שמשפחת גולשבסקי לא הייתה יכולה לשוב ולהרשם כבעלים בנכס).

...

המבקש 2 נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה. הכרעה- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש ליתן למבקשים רשות להתגונן, אך זאת תוך חיובם בהפקדת ערובה משמעותית ביותר בקופת בית המשפט, כתנאי למתן רשות להתגונן.

בפסק הדין נדחתה תביעתם של המערערים (להלן: "אלופר") בסך של למעלה מ-2 מיליון ₪ נגד המשיב (להלן: "הבנק").

כן קבע בית המשפט בפסק דינו כי אלופר ובא כוחם אישרו בכל טענותיהם וטיעוניהם בהליך בתל אביב כי האָשֵם באי מתן ההלוואה על ידי הבנק הוא המוכר, שנימנע מלהסדיר את מצבו הרישומי של הבית, על מנת שיוכל לשמש כבטוחה ראויה לפרעון ההלוואה, וניתן יהיה לרשום משכנתא כדבעי.

בית המשפט הוסיף וקבע כי אלופר לא חלקו באותו הליך בתל אביב על קיומן של אותן בעיות רישומיות, לא טענו כי הבנק היה מודע מראש לאותן בעיות, ולכן לא ברור מדוע הם מלינים על הבנק שנימנע ממתן ההלוואה ודרש הסדרת אותן בעיות רישומיות בבית, שהרי לא יכול היה להעניק לאלופר את ההלוואה כנגד בטוחה בעייתית ובלתי מספקת, שרישום הזכויות בה לוקה בחסר.

הסדר הפשרה נטה לרעתם, והם הפסידו את ביתם ואת כספם ללא פיצוי בשל האמרת ערך הדירות.

תמצית טענות הבנק בעירעור הבנק עשה כל אשר ביכולתו על מנת לעזור למערערים, במיוחד נוכח היות המערערת 2 עובדת הבנק, אך היתנהלותו ורשלנותו של עורך הדין של המערערים סיכלה זאת.

איננו מקבלים טענה זו. אישור עיקרוני ממינהל מקרקעי ישראל כנזכר לעיל, הוא מהותי ונידרש על ידי הבנק, לצורך יכולתו לממש את הנכס המשמש כבטוחה, אם יידרש לכך.

...

לאור האמור לעיל בדבר דרישת האישור העקרוני מהמינהל, המחלוקת בין הצדדים האם התמלאה דרישתו האחרת של הבנק, ונמסרו לידיו הסכמות השכנים, כטענת המערערים, או שלא קיבל אותן, כטענת הבנק, כבר אינה מהותית, ומשלא הוכרעה על ידי בית משפט קמא, אין צורך שאנו נידרש לה. קביעתנו היא, אפוא, כי לאור אי מילוי דרישה סבירה של הבנק, לא הייתה מוטלת על הבנק חובה ליתן למערערים הלוואה לצורך רכישת הנכס, ובשל כך דין הערעור להידחות.

לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בהוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, הנראות סבירות בהתחשב בסכום התביעה ובמשאבים שהצריך ניהולה.

סיכום נוכח כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪, והעירבון שהפקידו בקופת בית המשפט יועבר למשיב.

לפניי בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת היתיישנות; מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליכי משפט; ברקע תביעה שהגיש התובע (שאינו מיוצג) המציג עצמו דר רחוב, נגד הנתבע, בגדרה מבקש התובע לבטל את תיק ההוצאה לפועל שניפתח נגדו על ידי הבנק ואת ביטול הסכם ההלוואה (אותו מכנה התובע "הסכם המשכנתא") בינו לבין הבנק, מכוחו ננקטים נגד התובע הליכי הוצאה לפועל והוא פונה מביתו.

עוד טוען הבנק שיש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין, משאותן טענות שמעלה התובע בכתב התביעה הועלו על ידי התובע בעבר בהליכים רבים קודמים שנקט התובע בניסיון לסכל את הליכי מימוש הדירה שניתנה כבטוחה להחזר ההלוואה.

הנתבע מיפרט שורה ארוכה של הליכים משפטיים שנקט התובע לעיכוב פינויו מהדירה בהן העלה אותן טענות, לאחר שבשנת 2003 נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על הדירה ולמינוי בא כוח הבנק כונס נכסים, ובהם התנגדויות למינוי כונס נכסים, הסדרי תשלום שלא קוימו, עתירות לבג"צ ובקשות בבית המשפט העליון שכולם נדחו - עד שבשנת 2006 פונה התובע מהדירה.

...

בפסק הדין שניתן בע"א 68230-12-21 קובע בית המשפט המחוזי כי טענות אלה שמעלה התובע נדונו ונדחו בשורה של הליכים משפטיים קודמים, וכי גם אילו היה התובע מוכיח שתלוש המשכורת שהוגש לבנק היה מזויף, אין בכך לפסול את הסכם ההלוואה והמשכנתא שנרשמה מכוחה שעה שבסופו של דבר התובע קיבל את כספי ההלוואה ועשה בהם שימוש ואף ביקש הלוואה נוספת בשנים 2002-2001 לאפשר לו לעמוד בהחזרי ההלוואה שלחוסר תקפותה הוא טוען.

יפים לעניין זה דברי פרופ' נ. זלצמן, בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991 תל אביב, תשנ"א, עמ' 14): "אינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטיח יצבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי. אם יותר לבעל דין שאינו מרוצה שמתוצאת פסק הדין לחזור ולהתדיין עם בעל הדין יריבו באותו עניין עד שישיג את ההכרעה הראויה בעיניו, משמעות הדבר היחלשות מעמדו של בית המשפט בעיני הבריות ויצירת סכנה של הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין או באותה שאלה. מכאן קצרה הדרך לערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט". דין התביעה להידחות באיבה גם מחמת התיישנות, משטענות התובע מתייחסות להסכם הלוואה ושטר משכנתא עליו חתם התובע בשנת 2000 ולהליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד התובע בשנת 2003.

התנהלות התובע בריבוי ההליכים המשפטיים בהם הוא נוקט באותו עניין, כאשר פעם אחר פעם נדרש הבנק להתגונן ולהגיש בקשות ופעם אחר פעם נדרשים בתי המשפט לשוב ולהידרש לעניין שהוכרע, עולה כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי ואף מטעם זה דין התביעה להידחות על הסף.

מכל האמור, התביעה נדחית.

הפרות אלה הקימו לה לשיטתה זכות להעמיד לפרעון מידי את מלוא ההלוואה ולנקוט בהליכים למימוש הבטוחות ובכלל זה מימוש המשכנתא על הנכסים.

תביעה למתן סעד הצהרתי – ביום 15.1.2023, לאחר שנמחק ההליך הקודם, הגיש המבקש נגד המשיבה את התביעה דנן בה הוא עתר לסעד הצהרתי לפיו גובה חובו למשיבה מכוח הסכמי ההלוואה עומד על כ-14 מיליון ₪; וכן סעד הצהרתי לפיו המשיבה סיכלה את האפשרות של המבקש והחברה לפרוע את החוב בחודשים אפריל-מאי 2020, ולכן הוא פטור מכל חוב שנוסף או הצטבר החל ממועד 10.5.2020.

כידוע, בבקשה כזו נבחנים שני שיקולים עקריים: סכויי התביעה – במסגרתו על התובע לסעד זמני להראות שלא מדובר בתביעת סרק, אלא בשאלה רצינית לדיון (ראו: תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)); ומאזן הנוחות – במסגרתו על בית המשפט לבחון אם בהערכת מכלול הסיכונים והסכויים, אי מתן הסעד הזמני עלול להסב נזק למבקש שיהיה גדול מהנזק שעשוי להגרם למשיב אם יינתן אותו סעד זמני (ראו: תקנה 95(ד)(1) לתקנות; רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001)).

במהלך השנים שחלפו, ניסו הצדדים להגיע להסכמות והסדרים ביניהם בדבר החזר החוב, כמו גם ביחס לחלופה ממשית למימוש הנכסים המשועבדים כנגד ההלוואות, אך ללא הועיל.

...

בית המשפט עמד על כך כי טענות המבקש בהליך הנוכחי זהות לטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, וכי אין די בעובדה שהסעד המבוקש בהליכים שונה, כדי להיעתר לבקשה.

כמו כן, אם טענות המבקש יידחו, החוב ימשיך לצבור ריבית שבסופו של דבר יהיה על המבקש לשאת בהן.

המבקש הפנה בהקשר זה לכתב התביעה – בו אכן קיים פירוט ביחס להליך הקודם ובפרט ביחס לחוות הדעת שהוגשו בו. המבקש לא ציין אמנם את ההסכמה לפיה המשיבה לא תפעל למימוש המשכנתא במשך 12 חודשים אם המבקש ישלם ריבית חודשית, וכי הוא לא עשה כן. אלה פרטים שהמבקש צריך היה לציינם (הן בכתב התביעה והן בבקשה.

סוף דבר; לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.