תביעת כתובה וענייני רכוש לאחר גירושין בגין נסיעת האישה לארה"ב

בפני בית הדין תביעת כתובה וענייני רכוש.

תביעת הכתובה כתובת האשה על סך של 100,000 ש"ח. לטענת האשה היא זכאית לכתובתה ככל אשה כשרה ובפרט שתביעת הגירושין יצאה מהבעל.

הצדדים התגוררו בדירה תקופה יחסית קצרה (כ-6 שנים לטענת האשה לפיה הרישום בארנונה שהוגש לביה"ד מדובר על 4 שנים בלבד, כשהפסיקה בדבר חזקת השתוף הספציפי מדברת על מגורים של 20 שנה) ולאחר מכן הדירה הושכרה, כאשר האשה עצמה טענה בבית הדין שבעלה 'החביא' ממנה את עצם היותה של הדירה מושכרת (שורות 68-72 לפרוטוקול) ובנוסף לא שיתף אותה בתביעה שהגיש כנגד השוכרים (שורות 74-77 לפרוטוקול).

כאשר לטענת האיש ההלוואה שהאשה לקחה לא הייתה לשם שפוץ הדירה, ההלוואה לא הגיעה לחשבון המשותף ויתכן ושימשה את האשה לשם נסיעתה לארה"ב, נסיעה שנעשתה שלא על דעת הבעל כמו שהוכח גם בבדיקת הפוליגרף כאמור לעיל.

...

בית הדין: מה את אומרת? האשה: הוא מעוות הכול, הוא נהיה אלים כשהגענו ארצה הזמנו מישטרה והוא הורחק מהבית לאחר זמן הוא חזר הביתה עם תנאים עד ינואר, ואז בסביבות סוף דצמבר החלטנו שכיוון שהוא מתקשה לעבוד וקשה לו, אמרנו שייסע קצת למשפחה שלו בארצות הברית, ורק תשעה חודשים אחר כך הוא יצר איתי קשר לפני ראש השנה, ואז הבנתי שהוא היתמוטט, אבל אני חפשתי אותו כל התקופה הזו, וגם האח שלו לא ידע, הם כנראה הסתירו ממני על פי בקשתו שאני לא אדע שהוא עבר היתמוטטות עצבים, וכשביקשתי שחזור הוא פיתח אנטי הארץ ולא רצה לחזור.

מקור אחד הוא מדברי הריצב"א וכדלהלן: במסכת יבמות (סה, ב) כתבו תוספות (דיבור המתחיל כי) בתוך דבריהם: כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אישה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאינו יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא כיון שהיתה תובעת כתובה, והיכא שהודה שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון שאין יכול כלל לקיים עונה [.

מדובר שם במקרה ממש כעין נידון דידן, באשה שתבעה תביעת גירושין ותביעת רכוש, והבעל סרב לבוא לבית הדין, והשאלה הייתה אם מותר לבית הדין לקבל עדויות וטענות במעמד צד אחד, וזו לשונו שם: והינה כפי שכת"ר כותב במכתבו הבעל היה מוכן לתת גט אלא הוא [דורש על זה], ומעתה לפי האמור דאין בהתרת אישה לעלמא משום דינא דנפשות אלא דיני ממונות, ועל זה נאמר "לא תשמע שמע שווא" – עיין שו"ת מהר"ם שיק (חושן משפט סימן ב).

וזאת מפני שבנסיבות אלו, כבר אינו דומה לטוענת "מאיס עלי", שאין מחייבים גירושין מכיון שאם תחזור בה מטענתה ומרצונה להתגרש, יש לה בעל לשוב אליו, מה שאין כן כאן.

אולם בהמשך דבריו, מבואר שיש חילוק בין דיני ממונות הנולדים מכוח תביעות שבסמכות בית הדין בעינייני נישואין, שבהם נצרכת התקנה, לבין דיני ממונות שהצדדים חתמו על שטר בוררות המסמיך את בית הדין לפעול לפי התקנות, וז"ל: נחזור ונדגיש: הדברים אמורים ביחס לדיני ממונות המשתלשלים מעניני נשואין וגרושין, כגון מזונות אישה וילדים או חלוקת רכוש, שבהם הצדדים אינם חותמים על שטר בוררין.

נעתיק את דבריו: בס"ד, ר"ח מרחשוון תשע"ט דיון שלא בפני בעל דין כאשר הוא מסרב להופיע בפניהם ואין לבית דין שום סמכות להביאו או לנקוט אמצעים כנגדו אחרי שכתבתי את המאמר בדבר קבלת עדות ודיון שלא בפני בעל דין, הראו לי פסק דין של הגרי"ש אלישיב ז"ל, שפורסם בקובץ תשובות שלו, והמדובר שם בזוג שנפרדו בגירושין אזרחיים, ועתה דורשת האשה את גיטה, והבעל אינו מוכן להופיע בפני בית הדין (בני הזוג מתגוררים בארצות הברית).

...

את הגדר הזה שהלכות אלה של חיקור הדין אינם הלכות מוגדרות אלא הלכה כללית לעשות מה שניתן כדי להוציא את הדין לאמתו, ולכן במקרים מסוימים יסטה בית דין מהנוהג הקבוע מצאנו בחזון איש עצמו (חושן משפט סימן ד).

אך אף מהר"ם שיק כתב בסוף דבריו: דאין אפשרות האידנא בשום כפיה אחרת ואם כן כשיזדמן מקרה על כורחך יהא צריך לעשות אז סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו אם לא יהא אפשר בענין אחר כן נראה לי. ולגבי דברי הבית יוסף שאין לגמור דינו שלא בפניו, ברור שכונתו דוקא בדיני נפשות שאין לגמור דינו למיתה שלא בפניו, אבל נידון דידן דומה לדיני כיוון שבידו לבא לפני בית הדין ולטעון טענותיו לסתור את הדין, וכל זה פשוט לכל המעיין בדברי הרשב"א והבית יוסף.

ובסוף דבריו כתב דעד כאן לא נחלקו אלא לגבי קבלת עדות שלא בפניו אבל ודאי אין לדונו שלא בפניו, ורמז לדברי הסמ"ע והש"ך דרק אם כבר שמעו טענותיו אפשר לגמור דינו שלא בפניו ולא כשלא שמעוהו כלל.

סיום ההליך בתיק הגירושין נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום כ"ה אייר תשע"ד (25.5.14) בתביעת הגירושין של האישה (פסק דין לגירושין) נאמר בסיומו של פסק הדין: ובכן, לאור האמור לעיל בהחלטות קודמות שצוטטו, התמונה העולה היא שהבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין, הצדדים פרודים כבר כשלוש וחצי שנים, הסיכסוך קשה, וראה האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום 3.7.13 לאחר הצעת בית הדין לסיום התיק: לאור התמשכות ההליך, כבר כ 3 שנים, בית הדין סבור כי זוהי הדרך הראויה ללכת בה בנסיבות תיק זה, ואין לקבל את טענת הבעל כי הוא יסכים להתגרש רק לאחר סיום כל ההליך הרכושי.

הוא נוסע ברכבי פאר.

מגיב ב"כ הנתבע: אני מסכים שבאיזון הזכויות יהיה פער של עד 100,000 ש''ח. אך האישה טוענת לזכויות בבית שבכרכור, כספים מארה"ב, רכבים, עסקים, הברחות.

ואכן, כך טען ב"כ האישה בדיון הראשון לכתובה לאור טענות הבעל באשר להכנסת חומר לשתייה ולכישופים: מוסיף ב"כ האישה: אחרי תביעת הגירושין הצדדים חיו יחד בשיתוף, כולל יחסי אישות, אז מה הטענות שם הכישופים לפני הגשת התביעה? ואין צורך עוד להאריך בכך.

בית הדין אינו מקבל את הטענה שהאישה היא זו שתבעה את הגירושין ולכן נשללת כתובתה, זאת אור העובדה כי הבעל הוא זה שפתח ראשון בהליך הגירושין, ורק לאחר שנסוג בו מהמשך ההליך, מטעם טאקטי בלבד, כפי המתואר לעיל, נאלצה האישה לפתוח תביעת גירושין, ויורחב בכך עוד להלן.

...

סוף דבר, אין מקום לטענת הבעל שהאשה הפסידה את כתובתה והיא בחזקתה לכתובה ותוספת.

הכרעה לאור האמור, ולאחר הפעלת שיקול הדעת בתוקף סמכותנו מאת התובעת לפסוק בכתובה ע"פ שיקול דעת רחב של בית הדין, בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת בעבור כתובתה (עיקר ותוספת) סך 250,000 ש''ח. סך זה שנקבע מסתמך בין השאר על העובדות המתוארות לעיל, כולל העובדה שהבעל הוא שיזם את הליך הגירושין מאשתו, ולפחות לא ניסה למנעו, וכן על הפוטנציאל הכלכלי של הנתבע בהתאם לתוארו ולעיסוקו (קבלן בניה וקבלן רשום), כיום ובעת נישואיו, אף ללא צורך בבחינת מעמדו הכלכלי כיום.

יצחק צבי אושינסקי, אב"ד מצטרף למסקנה הרב ישראל דב רוזנטל מצטרף לאמור הרב אלעד עלי מסקנה: בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת בעבור כתובתה סך 250,000 ש''ח. מסך זה יהיה רשאי הנתבע לקזז כל סך שמחויב לתובעת ע"פ פסיקת בית המשפט בגין איזון זכויות כספיות או פנסיוניות, כפי המקובל בפסיקות בית הדין.

המערערת, שנסעה אחריו, הגישה נגדו תביעת מזונות בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו.

בתאריך 7.10.88, שמונה שנים אחרי עלייתם, נפטר המנוח והשאיר אחריו רכוש רב. המערערת מצדה היגרה בשנת 1981 לארצות-הברית, ומאז סיום ההליכים בבית הדין הרבני בשנת 1968 ועד לפטירתו של המנוח לא נקטה צעדים משפטיים כלשהם.

ובפרט כאשר הפסידה המערערת את כל זכויותיה הממוניות עקב גירושיה האזרחיים והפירוד הממושך מבעלה המנוח".

וכך, בין השאר, כתבה השופטת ולנשטיין בפסק-דינה: "מן העובדות שציינתי עולה, כי בין המבקשת והמנוח נערך טקס נישואין על-פי הדת היהודית, טקס אשר עליו מעידה הכתובה...

בפסק הדין בעיניין [VISWALINGHAM V. VISWALINGHAM (1980) ]7, נדחתה טענת בעל, תושב ואזרח מלאזיה שהתאסלם 20 שנה לאחר נישואיו במלאזיה לאשה אנגליקנית, כי נישואין אלה חדלו מלהתקיים על-פי דיני האיסלם.

הסביר זאת פרופ' לבונטין, בהביאו כדוגמה מקרה שבו איש השיג פסק-דין גירושין במירמה, אלא שלאחר הגירושין נשא אישה והוליד ילדים מאשתו החדשה.

...

וכך נכתב בפסק הדין של בית הדין הגדול: "אשר לטענה כי ביה"ד האזורי נימנע ממתן פס"ד הצהרתי ביחס למעמדה של המערערת, כפי שהתבקש, מקובלת עלינו עמדתו הפורמאלית וההלכתית של ביה"ד.

(כפי שעושים כאשר מרכיבים את 'תקנת השוק' על קדושת הקנין והתוצאה היא לפעמים כי אדם תם וישר מפסיד את קניינו).

השאלה האמיתית שלפנינו אינה אם המערערת היא גרושה או אלמנה, אלא אם זכאית המערערת לרשת את המנוח; ומקובלת עליי עמדתה של השופטת דורנר, כי בסכסוך שבינה ובין המשיבה מושתקת המערערת מלטעון כך. השופט ת' אור: אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, השופטת דורנר.

תביעת האשה לתשלום מזונותיה: תמצית טענות האשה: לאשה זכות חוקית לקבלת מזונותיה; האשה ננטשה על ידי האיש; לאיש הכנסות ממספר מקורות והוא מישתכר סכומים רבים במזומן; הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה, לרבות נסיעות לחו"ל; האשה חיה מקצבאות נכות; לאשה הוצאות רבות והכנסותיה אינן מספיקות לצרכיה; בית המשפט מתבקש לפסוק לתובעת מזונות אשה על סך של כ 16,000 ₪ לחודש, לאחר שקוזזו מהוצאות האשה הכנסותיה מקצבאות.

תמצית טענות האיש: חיי הנישואין של הצדדים מצויים במשבר מספר רב של שנים; האשה השליכה את האיש מדירת הצדדים; על פי הסכם הממון לא מגיעים לאשה תשלומי מזונות; האשה גרה בדירת הצדדים יחד עם בנם ללא תשלום מדור והאיש שוכר דירה למגוריו; האשה מסרבת להתגרש; האשה משתכרת ממספר מקורות ובנוסף לקצבאות מקבלת הכנסה מאחותה שהיא בעלת עסק וכן מדירה שיש לצדדים בארה"ב; האשה משכה כספים מחשבונות הצדדים; הוצאות האשה אינן כמפורט בתביעה.

בהחלטת כב' בית הדין מיום 11.7.23 שנסרקה ביום 18.6.24, עמוד 27 למסמכים הסרוקים, נרשם : "הבעל אף אינו מוכן לשלם את הכתובה בסכומה הנומינלי (54,000 ₪) למרות הבהרת בית הדין בהחלטות קודמות שתשלום זה יקוזז בכל מקרה מאיזון המשאבים הצפוי." באשר לצרכי האשה, הצרכים המפורטים בתביעה לא הוכחו באופן ברור, מה גם שהאשה טענה שחדלה להוציא חלק מההוצאות כגון תשלום לרופאים פרטיים, בשל העידר יכולת לממנם.

" לגבי סעיף 8 נפסק כי מאפשר לערכאות השיפוטיות "גמישות רבה לערוך איזון נכסים הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים (עניין יעקבי). ויודגש – איזון הוגן, אף שאיננו שווה. הסעיף משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך היתחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים... חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד..." בע"מ 7272/10 פלונית נגד פלוני פורסם בנבו.

...

סוף דבר בתיק המזונות – לאישה לא יועבר תשלום חודשי בעבור מזונות אישה.

בהתאם, נדחית עתירת האיש לקבל דמי שימוש בגין שימוש האישה ברכב.

הנני קובעת כי כל זכות שיש לצדדים ביחס לדירה בארה"ב, ככל ויש להם זכות, שייכת לשניהם בחלקים שווים ושניהם רשאים לדרוש את פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לכל דין בארה"ב וזכויות צד ג' ככל וישנן.

הטענות בעניין זה נדחות.

ראה בהקשר להפקדת כספים בחשבון משותף ע"א 655/89 דבורה מטלון נגד חיים כץ, פ"מ מה (3) 845, 849: "השופט המלומד צדק בכך כי השאלה מה היתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון אינה רלוונטית כלל. הוא גם צדק בקביעתו, כי כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה, כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. מכאן, שהעובדה, כי תכניות החיסכון נרכשו מכספים שהפקיד המשיב קודם לכן, היא לבדה, אינה מעלה ואינה מורידה. עם הפקדת הכסף על ידיו בחשבון המשותף לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום." נוכח האמור, הנני קובעת כי הכספים בחשבון המשותף - משותפים.

שימוש בכרטיסי אשראי לאחר מועד הקרע – האיש טען שהאישה חייבה כרטיסי אשראי בסכום של כ 36,000 ₪ לאחר מועד הקרע, ויש להשיב לו מחצית סכום זה. האיש לא פירט באילו משיכות מדובר, למה שימשו, והאישה לא נחקרה בעניין זה. בנסיבות אלו, הבקשה להשיב מחצית סכום החיוב בכרטיסי אשראי נדחית.

סוף דבר – התביעות למזונות אישה ולאיזון משאבים הוכרעו כפי שפורט.