תביעת יורשים של נפטר בגין לשון הרע

לאחר מותו הגישו יורשיו תגובה לתשובת ריאד וטענו כי הסכם הפשרה מזוייף.

בעניינינו, ברור הוא כי בין הדבר נעשה מתוך מזימה או קנוניה ובין אם לאו, הלשון הרע בו עסקינן הוא קלטות שנעשו בכוונה מראש להציגן כראיה בבית המשפט, על מנת לסייע ליורשי המנוח בנסיונם לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה נגד המנוח.

משכך, גם אם יש בהן משום לשון הרע כנגד התובע, אין בהן כדי להקים עילת תביעה.

...

בפסק הדין נקבע שאין בתמלילים כדי לשנות את המסקנה כי המנוח ידע על כתב התביעה ועל פסק הדין המקורי, כפי שנקבע בהליכים הקודמים וכי אף הסכם הפשרה הוא אותנטי.

משכך, המסקנה המתחייבת הינה כי קלטות אלה גם אם נערכו קודם המשפט חוסות הן תחת הגנת ההליך המשפטי.

בנסיבות האמורות דין התביעה להידחות.

בשולי הדברים אציין, כי אלמלא לא היתה ממילא התביעה מגלה עילה, היה מקום למוחקה, שכן השאלה האם היה אמת בדברים שנאמרו בקלטת, תלויה ועומדת להוכחות בבית משפט השלום בעכו וטרם הוכרעה, ועל כן ממילא לא היה מקום להגשת התביעה בשלב זה. כך או כך, כאמור, גם אילו היה פסק דין חלוט שהיה קובע כי אכן נעשתה קנוניה ומזימה כטענת התובע, היה דין התביעה להידחות לגופה, וכך אני מורה.

בהמשך, בסעיף 206 הובהר, כי "סעיף 19 של פקודת הנזיקין מקיים, כאמור, עילת תביעה בנזיקין שנולדה למנוח, בטרם נפטר, לטובת עיזבונו; נגרם המוות שלא עקב העוולה, יחול סעיף 19(א); נגרם המוות, עקב העוולה, נולדת לעיזבון זכות לפיצויים בגין נזק שניגרם למנוח עקב המוות, כאמור בסעיף 19(ב) של הפקודה. פלוני שניפגע, נניח, עקב עוולת תקיפה, או כליאת שוא, ונפטר אחרי-כן, אין עיזבונו מאבד את הזכות לתבוע במקומו את הפיצויים, שהיו מגיעים לנפטר אילו נותר בחיים; עילת התביעה עומדת בעינה לטובת יורשיו, או עיזבונו, בשל הנזק שניגרם למנוח. במקרה כזה, אין חשיבות לסיבת מותו של הנפגע; התביעה היא בגין העוולה, אך לא בגין המוות" (קציר, עמ' 1050).

לא אסיים בטרם אזכיר את סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אשר קובע כי אדם שניפגע על-ידי לשון הרע ומת תוך ששה חדשים לאחר פירסומה, בלי להגיש תובענה/קובלנה, רשאים יורשיו להגיש תובענה/קובלנה תוך 6 חודשים לאחר מותו.

...

זו השאלה בה יש לדון בערעור זה. לאחר שנתתי דעתי לכל אשר בפניי וקיימתי דיון בנוכחות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך דיון במועדי ההנגשה הקבועים בתקנות וכן בגובה הפיצוי.

אין בידי לקבל טענה זו; סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין אינו מסייג את ההוראה הכללית אשר בסעיף 19(א) לפקודה, אלא מתייחס לשאלה אחרת - היא שאלת הניכויים מסכום הנזק (או התוספות לו) היינו – מה דינם של הפסד או רווח שנגרמו לעיזבון כתוצאה ממותו של הניזוק-התובע, והאם יש לכלול אותם בחישוב הפיצויים: "...יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה." אבל לעניין זה, בניגוד לסעיף 19(א), יש נפקות אם מותו של התובע נגרם כתוצאה מהעוולה (בגינה הוגשה התביעה) אם לאו, וכלשון הסעיף: "...היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו...". היות שבמקרה זה אין חולק על כך שאין קשר בין העוולה למות המנוח, אין אנו נדרשים להיכנס לגדרי סעיף 19(ב) מלכתחילה, ואין בו בכדי להוריד או להוסיף לערעור.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור וקובעת כי המערערת, מכוח היותה יורשת של המנוח, נכנסת בנעליו, מכוח סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין וזכאית לפיצוי שהיה מגיע למנוח בגין אי הנגשת הנכסים הנ"ל, בהתאם לחלקה בעזבון.

המשיבה תשלם למערער את אגרת הערעור, בשיערוך כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

עוד הפנה יוגב לתביעה שהגישה כנגדו אישתו של דרור בגין לשון הרע.

בהיות דרור הגורם המשפיע על ישי והמניע אותו לפעולה ובמיוחד היותו מי שמכיר את ישי ואת היתנהגותו, הוא למעשה מי שיוצר את הסיכסוך ומביא להסלמתו ולאלימות מצד ישי, ולכן היתנהלותו מהוה את הסיבה בלעדיה אין ולכן גם הנו מי שאחראי לתוצאה הקשה של פטירת המנוח.

בכך יש לראות את דרור כמעוול במשותף עם ישי וגם כמפגע עצמאי בתובעים ולכן הנם זכאים ישירות לפיצויים בגין נזק לא ממוני שגרם להם, עת רימה והציג מצג של אח דואג ואוהב למנוח, למרות שהסתיר מידע כאמור ובסה"כ התבקש ביהמ"ש לפסוק בעיניינם שלהם 500,000 ₪ וזאת מעבר לסכום שהתבקש כפיצויים בהיותם יורשי עזבון המנוח והתלויה במנוח באותו סכום שנפסק כנגד ישי.

זוהי אינה היתנהלות של אח אוהב או דוד מיוסר בשל פטירת אחיו והנני מבין לליבה של המשפחה אך מכאן ועד לקביעה כי הנו חב פיצויים לתובעים בשל מחדלו זה מלספר כאמור אודות ידיעותיו המרחק רב. אין לי ספק כי הספק בדבר מיהות הגורם שהסב לאב נזק לאורך כחודש וחצי לא הסב לתובעים נחת, לשון המעטה, אך אין באי שתוף הפעולה וההסתרה של הנתבע כדי להפכו למי שחב בנזיקין לתובעים אך מחמת עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך. לטעמי אין מדובר בנזק בר פיצוי בהיעדר עילת תביעה מוכחת וכן בהיעדר הוכחה ראויה לנזק שניגרם לכל אחד מהתובעים.

...

אמנם אין בידי לקבל את טענתו של דרור כי הסכסוך מתמצה בגדר "מחלוקות במשפחה" באופן ש"אינו נדיר", בהינתן התלונות ההדדיות במשטרה (ר' נספח 4 לתצהיר יוגב).

מכאן שטענה זו דינה להידחות גם כן. באשר לטענת התובעים כי הנתבע הסתיר מהמשפחה ומהמשטרה כי ישי היה זה שתקף את דרור, נדמה לי כי דרור יתקשה לשכנע כי לא היה מודע לכך שכן היה מודע היטב לכך שעלול להיות "בלגן" כלשונו של אילן לאחר שניהל שיחה עם דרור.

סוף דבר התביעה נדחית.

טענות המבקשים הלכה היא כי עיזבונו של מנוח איננו אישיות משפטית בפני עצמה, כך שהמשיב 1 לא יכול להיות צד עצמאי להליך משפטי, במיוחד משניתן צו ירושה לעיזבון המנוח, ומשכך, הרי שדין התובענה שבנידון להידחות על הסף לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בשל העדר יריבות.

לעניין סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, הרי שלא ברור אם המקרה דנן נופל בגדר הוראות סעיף זה, שכן הסעיף עוסק באדם שניפגע מלשון הרע ותוך שישה חודשים לאחר פרסומה מת, ואילו במקרה דנן לא ידוע מועד מותו של המנוח, ואם נפטר תוך שישה חודשים מיום הפרסום או מאוחר מכך.

למעלה מן הצורך יצויין כי לשון סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין איננה משתמעת לשני פנים, וקובעת: "נפטר אדם-כל עילות-תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עיזבונו, הכל לפי הענין". מאחר וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראת סעיף 19(א) הנ"ל על עוולה אזרחית של פירסום לשון הרע, הרי שאין ספק כי זכות התביעה שהיתה עומדת למנוח בחייו, עומדת כעת לעזבונו, ואין המדובר במקרה של העידר יריבות.

...

תגובת המשיבים המשיבים טוענים כי טענת המבקשים עולה לכדי טענת היתיישנות, אולם מאחר ובפועל, טענת התיישנות זו לא עלתה בהזדמנות הראשונה אשר היתה למבקשים, עוד קודם להגשת בקשה זו ו/או הגשת כתב ההגנה, כגון בתגובתם לבקשת המשיבים לפטור מאגרה בה טענו המבקשים גם טענות לגוף התביעה, יש לראותם כמי שהחמיצו את "ההזדמנות הראשונה", ומשכך ולפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן" "חוק ההתיישנות"), דין בקשתם להידחות על הסף.

סוף דבר דין הבקשה להידחות.

המבקשים ישלמו הוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 3,000 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

זוהי בקשה לסילוק התובענה על הסף עקב טענה להעדר עילה לבית משפט זה לידון בה. התביעה הוגשה על סך 120,00₪ על ידי המשיב ועניינה דרישה לפצוי בגין הוצאת לשון הרע שמקורה בתיק הוצאה לפועל שניפתח כנגדו, מבלי שהיה בסיס חוקי לכך, לטענתו.

כלומר: לא רק יורשיו לאחר פטירתו, אלא גם כל מי שקבל את זכויותיו של הזוכה מכוח המחאת חיובים או בדרך חוקית אחרת".

...

הכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן.

באשר למשיבים מס' 2-6, הרי משקבעתי כי תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד המשיב כדין, הרי שנדחית התביעה כנגדם גם כן מאותם טעמים ממש.

סיכומו של דבר, מטעמים אלה, מורה אנכי כי התביעה תידחה על הסף על פי סמכותי בהתאם לתקנה 100 (א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת דחייה במקרה של "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע." המשיב ישא בהוצאות הבקשה בסך של 7,500 ₪.