תביעת יורשים לפיצויים בגין הפרת הסכם נחלה

בהתאם לצוו ירושה מיום 21.11.10, הנתבעים 1-5 הנם יורשיה החוקיים של המנוחה ולפיכך ניכנסו הם בנעליה כמוכרי המקרקעין.

לדברי עו"ד לוינגר (סעיף 7 לתצהיר) "לא דובר בשום אופן על היטל השבחה, שכן היה ברור כי היטל השבחה יוטל, אם וכאשר, יבנו על כל נחלה שלושה בתים ויחד עם דמי הוון שישולמו עבור אותם בתים למנהל מקרקעי ישראל"; עוד הצהיר (סעיף 8 לתצהיר), כי "ברור היה לצדדים כי אלו ורק אלו ההוצאות שבהם יחויבו הילדים של המנוחה...". בנוסף, טען עו"ד לוינגר כי ערך הסכמים נוספים בנחלות, ו"מעולם לא שלמו המוכרים היטל השבחה" והוסיף כי בעיסקה נוספת שבוצעה שנתיים לאחר ההסכם נשוא התיק דנן, שילם הקונה היטל השבחה ללא כל ערעור.

האחת, היא מתן אפשרות פשוטה ויעילה לצד הנפגע מהפרה לתבוע פיצוי כספי מהמפר (עמית, בעמ' 19).

משלא נטען על ידי הנתבעים להפחתת הפצוי המוסכם ישירות מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, איני רואה להדרש לכך (לחובה להעלות טענה להפחתת פיצוי מוסכם ראו ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אוויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992).

...

כן הוצהר, כי עם קבלת הדרישה לתשלום דמי הסכמה, סברו הנתבעים כי ניתן יהיה להפחית את הסכום ולכן בתיאום עם הקונה הוזמן שמאי והוגשה השגה, אשר סופו של דבר גם התקבלה והובילה לדרישה מופחתת.

סוף דבר: לסיכומו של דבר, לאור מסקנותיי כמקובץ לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת במלואה.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו עשה, לפיו על הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה, כפי שהוטל ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" על המקרקעין הידועים 3521 חלקה 5 תיק מנהל מס' 52214946א. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם, ע"ס 350,000 ₪, בהתאם לסעיף 7 להסכם המכר.

לטענתה, משבני הזוג ס. קיבלו את הודעת הביטול, אישררו אותה וממילא פעלו על פיה, הם מנועים מלטעון לאכיפת ההסכם; בני הזוג ס. ממילא אינם פועלים בהתאם להסכם משך שנים ארוכות, אינם דואגים לה ואינם בקשר עימה; גם בהסכם הכרם יש תניות מקפחות כלפיה השוללות ממנה, למעשה, כל אפשרות לזכות ברווחים מפעילותו; בני הזוג ס. נהגו בחמדנות ובחוסר יושר, לא רק בכל הנוגע להסכם אלא לכל אורך הדרך, מבלי שטובתה ורווחתה היו לנגד עיניהם; בני הזוג ס. ניצלו את מצבה הרגשי והנפשי הקשה עובר לחתימה על ההסכם ואף ליבו והחריפו את חששותיה; טרם הפגישות עם עו"ד י. לא דובר בין הצדדים על הענקת הזכויות במשק כי אם הסדרה של מתן ייפוי כוח לבני הזוג ס. לטפול בעינייני המשק וכך גם היא סברה כשהגיעה למשרדו, ולכן חתמה על ייפוי כוח בחודש יולי 2012; האם גם מתייחסת לסכסוך בין בני הזוג ס. ובין בנה עומרי אגב קבלת הזכות לבנות בית בשטח ההרחבה של המושב, אשר הועברה ממנו אליהם; הסכם המתנה נחתם גם עקב השפעה בלתי הוגנת- דוקטרינה שהוחלה גם על הענקה חד צדדית בדומה לדיני הירושה; חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר אינה גורעת מזכותה לביטול ההסכם נוכח היתנהגותה המחפירה של בני הזוג ס. כלפיה; דרישת בני הזוג ס. ממנה לפנות מבנים במשק באופן הפוגע בהכנסותיה ומשית עליה עלויות כספיות, מהוה היתנערות מהוראות ההסכם והפרתו שעה שהם הודו בחקירתם הנגדית, כי לא הוצע לה על ידם כל פיצוי בגין אובדן ההכנסה הצפוי; קמה לה הזכות לביטול ההסכם גם מכוח עיקרון תום הלב בשים לב להיתנהגות בני הזוג ס. כלפיה המבטאת באופן מובהק הפרה של חובת תום הלב; גם בעצם הגשת התביעה הכספית על ידי בני הזוג ס. כנגדה יש משום היתנהגות מחפירה; מהיתנהגות הצדדים עולה כי ההסכם בוטל על ידיהם בהסכמה.

גם עו"ד י., פרקליט מנוסה המיתמחה, בין השאר, בדיני משקים ובעסקאות משפחתיות, העיד שהאם הייתה בבירור כשירה משפטית לחתום על ההסכם (שם, בעמ' 59 ש' 7-10); כי היא הצהירה בפניו כהאי לישנא: "כיום לאחר הפיצול אני שלמה עם מסירת הנחלה ל... ו... ואת המיגרש לאחרים" (שם, בעמ' 60 ש' 6-7); וכי עפ"י היתרשמותו העסקה נעשתה מרצונה הטוב והחופשי (שם, בעמ' 70 ש' 8-17).

...

לא שוכנעתי, כי הופעלה על האם השפעה בלתי הוגנת ו/או כי בעת החתימה על ההסכם הייתה במצוקה כזו או אחרת שפגעה בכושרה להתקשר בו. אין חולק, כי בעת החתימה על ההסכם הייתה האם כבת 78 שנים, כי היא שורדת שואה, אשר במהלך חייה שני בני זוג שהיו לה (בתקופות שונות) הלכו לעולמם, וכי מסכת חייה אינה פשוטה כלל והיא נושאת עמה חוויות קשות ומקבלת טיפול פסיכולוגי.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל בהרחבה, מצאתי לדחות תביעות הצדדים האחד כנגד משנהו בכל הנוגע לסעדים הכספיים שנתבעו על ידם.

אני ממנה בזאת ב"כ בני הזוג ס. ככונס נכסים על זכויות האם במשק באופן בו הוא יוסמך לחתום בשמה ובמקומה, ככל שלא תעשה כן, על כל מסמך שיידרש בהתאם למפורט בס"ק ג' לעיל.

תביעת האם נדחית.

בבית המשפט העליון ע"א 2262/23 - ט' לפני: כבוד השופט י' עמית המבקשים: 1. שי דרין דרבקין 2. דב דרין דרבקין 3. דרור בן נתן נ ג ד המשיבים: 1. מלכה כהן 2. עיזבון המנוחה רותי אמיר ז"ל 3. ארז אמיר - יורש המנוחה רותי אמיר ז"ל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 38619-07-18 מיום 15.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט העמית יהודה פרגו תאריך הישיבה: כ"א בתמוז התשפ"ג (10.7.2023) בשם המבקשים: בשם המשיבים: עו"ד אתי וישניצקי עו"ד רז בן-דור; עו"ד גל מזרחי ][]החלטה

ביום 16.7.2018 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וביום 29.10.2020 ניתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע עבודות בנכס מושא התביעה ללא קבלת היתר מבית המשפט (להלן: צו המניעה הזמני).

באשר לסכויי העירעור להיתקבל, נטען, בין היתר, כי פסק הדין מוביל לתוצאה אבסורדית לפיה ביד אחת נפסקו למשיבים פצויי קיום, וביד השנייה לא בוטל צו המניעה הזמני, על אף ששני הסעדים נשענים על עילות סותרות של אכיפה ובטול; כי למעשה נפסק למשיבים כפל פיצוי מאחר שהשטח שנועד לבניית יחידות הדיור נותר בבעלותם של המשיבים שיכולים לעשות בו שימוש; כי בית המשפט המחוזי שגה משהוציא לכתחילה את צו המניעה הזמני שכן הוא לא נועד להבטיח את הסעדים העקריים בהליך; וכי בית המשפט שגה כשקבע שמדובר בהפרת חוזה שכן מדובר היה בחוזה על תנאי, ולחילופין שגה כשפסק פצויי קיום מלאים.

בדיון שהתקיים בפני התברר כי המשיבים אינם חולקים על כך שאין להם חלק ונחלה בדירות שניבנו על ידי המבקשים בקומות העליונות, ולמבקשים אין "שאיפות טריטוריאליות" לגבי השטח בקומת הקרקע.

...

מנגד, המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות.

אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה כי לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, והכל כפי שיפורט להלן.

סופו של דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הכספי מתקבלת באופן חלקי במובן זה ששני שליש מסכום הפיצויים ישולם למשיבים, ושליש מהסכום (760,000 ש"ח) יופקד לקופת בית משפט זה עד להכרעה בערעור – והכל עד ליום 15.10.2023.

לנוכח האמור, ובשעה שלדברי התובעת נגרמו לה נזקים כספיים ואחרים, הוגשה התובענה שבפני, במסגרתה עתרה התובעת לחייב הנתבע בסכום של 1,033,494 ₪, בגין הפרת הסכם השכירות ופצוי בגין דמי שימוש בנכס, עקב ההפרה הנטענת.

באופן מצער, לאחר שהוגשו סיכומי ב"כ הצדדים, נודע כי הנתבע 1 נפטר (וביהמ"ש למד על כך אגב אורחא, מקריאת סיכומי ב"כ הנתבע) ומשכך בהחלטתי מיום 16.1.2023 הוריתי כי בטרם מתן הכרעה בתובענה יש לצרף חליף/ים לנתבע 1 בין אם בדרך של מתן צו ירושה/ צו קיום צוואה ובין אם בדרך אחרת (ראו: סע' 36 ו-38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 4923/09 עתילי ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ (מאגרים משפטיים, 12.10.2010).

בתחילה טען ב"כ הנתבעים כי הנתבע 1 לא הותיר אחריו צוואה וכי אין בידיו של בנו (הנתבע 2) צו ירושה (ראו תגובה מיום 21.11.2022), אלא שלאחר שב"כ התובעת הודיעה כי הגישה בקשה לצוו ירושה (הודעה מיום 14.2.2023) התברר כי ביום 5.2.2023 ניתן ע"י הרשם לעינייני ירושה צו קיום לצוואת הנתבע 1 (ע"פ בקשה שהוגשה כבר ביום 26.10.2022, זאת כפי העולה מאתר הרשם לעינייני ירושה), בה הוריש את כלל רכושו לנתבעים 2 ו-3 [הזכויות במשק לנתבע 2, תוך מתן הוראות לפיצול הנחלה ויתר הכספים בחלקים שוים לנתבעים 2 ו-3 (העתק הצוואה המקוימת הוגש לתיק ביום 28.3.2023)].

...

סבורני כי הסכמה זו מאיינת או מבטלת הטענה לזיוף ההסכם מיום 1.3.2008 והתוספת להסכם זה (נספחים א' וב' לכתב התביעה) שכן עסקינן בהסכמה מאוחרת, לפיה יש לבחון את ההשקעות שבוצעו בפועל בנכס על ידי התובעת, תוך שהוסכם שהתובעת זכאית לקבלת החזרים בגין השקעותיה בפועל ותוך שברור כי המחלקות היא רק על גובה ההשקעה ולא על עצם ההשקעה וההתקשרות החוזית.

סבורני כי בגדר הוצאות הקמת מבנה, באשר הוא, נכללים גם הוצאות עקיפות דוגמת הגשת תוכניות לרשויות, תשלום למהנדס/ת אדריכל/ית ועוד.

אשר על כן, דין טענות הנתבע 1 כי יש לקזז את התשלמים ששולמו ליועצים ולמהנדס להידחות.

בכתב התביעה מתבקשים עשרה סעדים, שעיקרם להלן: להורות לנתבעים 1 ו-2 (שמכונים בכתב התביעה 'משיבים') לקיים 'ככתבו וכלשונו' את הנספח להסכם השכירות, שנחתם בין הצדדים מיום 21.1.2006; להורות לנתבעים 1-2 לסלק את ידם מהנכס לאור הפרה יסודית של ההסכמים; להורות לנתבעים 1 ו-2 לשלם את יתרת התמורה בסך 5,363,900 ₪ ע"פ חישובי הריבית וההצמדה בשיעור של 15% לשנה; להורות ולהצהיר, כי פסק הדין מיום 30.12.2015 בה"פ 64038-09-14 בטל ומבוטל עקב הפרה יסודית מצד המשיבים; להורות ולהצהיר, כי המשיבים הפרו את 'הסכם הפשרה', ביניהם לבין נתבע 3, שהושג בה"פ 64038-09-14 הנ"ל וקיבל תוקף של פסק דין, ולהורות, כי הסכם המכר בין המנוחה לבין נתבע 3 תקף וניתן לאוכפו; להורות ולהצהיר, כי דיווח שדיווחו נתבעים 1 ו-2 למס שבח בגין הצהרתם "לאכוף את הנספח להסכם השכירות מיום 21.1.2006", בטל ומבוטל; להורות, כי "הסכם השכירות" מיום 21.1.2007 והקניית זכות ראשונה לרכישת הנכס בטל ומבוטל בשל מצג שוא וניצול לרעה של הליכי משפט; להורות, כי פסק הדין בת"א (מרכז) 9804-01-11 דוידיאן ואח' נ' חלה ואח' (23.7.2012) בטל ומבוטל, "וזאת עקב הפרות יסודיות של ההסכמים" לאחר מתן פסק הדין; להורות, כי פסק הדין בע"א 7659/12, שניתן בעירעור על ת"א 9804-01-11 לעיל (13.1.2014) הופר הפרה יסודית; להתיר לתובעת לפצל את סעדיה, "לרבות תביעה להחזרת הכספים בסך 1,600,000 ₪", שהופקדו ממכירת מיגרש אחר והופקדו בתיק הוצל"פ 20-12095-10-2.

בפסק דין מפורט ומנומק התקבלה התביעה, ונפסק, כי ההסכמים "מהוים יחד הסכם מכר תקף וניתן לאכפו"; המנוחה חויבה לשלם פיצויים מוסכמים בסך 208,362 ₪; יצחק חלה חויב להחזיר למר דוידיאן (התובע שם ונתבע 1 כאן) סך של 1,487,537 ₪, אשר ככל שהתקבלו או יתקבלו בתיק מימוש מישכון 20-1209510-2 יקוזזו מסכום זה; המנוחה ויצחק חויבו לשלם לבני הזוג דוידיאן 42,840 ₪ וכן הוצאות משפטיות בסך של 20,000 ₪; כל הסכומים למעט הוצאות משפטיות יישאו הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל (נספח 9 לכתב התביעה).

ה"פ (תל אביב) 11835-12-20 מירה חלה נ' דוידיאן ועוקשי (17.6.2021) בהליך זה הוגשה המרצת פתיחה נוספת על ידי "מירה חלה היורשת של חלה זהרה ז"ל" נגד הנתבעים כאן ואביגדור עוקשי, כשהטענות המפורטות בה דומות עד כדי זהות לטענות המפורטות בתביעה כאן (ואף בהליכים הקודמים המפורטים לעיל).

...

על כן, משנדחית התביעה נגד נתבעים 1 ו-2, לא נותר עוד סעד המופנה לנתבע 3, ועל כן התביעה בעניינו נדחית מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית על הסף.

בהתחשב בשלב המוקדם שבו ניתן פסק הדין מצד אחד והיקף המענה שנדרש על ידי הנתבעים מצד שני, תשלם התובעת לנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.