הרוכשים הגישו תביעה לבית משפט השלום על סך של 1,350,000 ₪ נגד המוכרת בגין הפרת הסכם המכר, ונגד עוה"ד ועמידר בגין רשלנותם במילוי חלקם עובר לעסקה.
עוד טוענים יורשי המוכרת, כי "לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמוטלת על עמידר חובת זהירות ברורה – לוודא כי אישורי הזכויות שהיא מנפיקה ישקפו באופן מלא ומדויק את מצב הזכויות הקנייני בנכס, באופן שלא יאפשר תקלות חוזיות". בנוסף טוענים יורשי המוכרת, כי ה'חיִץ' שמבקשת עמידר להעמיד בין דיני החוזים לדיני הנזיקין, אינו מתיישב עם עקרונות מוכרים בשאלת היחס בין תחומים אלו, כמו הכללתה של עוולת 'גרם הפרת החוזה' בפקודת הנזיקין.
כך, בין היתר, לגבי רשות מקרקעי ישראל (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובניו בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (10.11.2009)), מוסדות תיכנון (ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד מה(4) 604 (1991)) ורשויות מקומיות (ע"א 209/85 עריית קרית אתא נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190 (1988)).
...
מסקנתי זו נותרת על מכונה, גם אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה, קרי – אף אם הייתי משתכנע, כטענת עמידר, כי בית המשפט המחוזי לא שקל כדבעי את טיבו של הקשר הסיבתי המשפטי בין רשלנות עמידר לקרות הנזק.
זהירות זו בהטלת אחריות נזיקית ב'סביבה' חוזית, מקבלת לטענת עמידר משנה תוקף, שעה שהנזק שמדובר בו הוא 'נזק ממוני טהור', שבו "יש להקפיד הקפדה יתרה כי הטלת אחריות נזיקית לא תאפשר עקיפה של תפיסות יסוד בדיני חוזים".
כאמור, סבורני כי גם שאלה זו, חרף ניסוחה העקרוני, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'.
בנסיבות אלו, טוענת עמידר, "הנטייה היא להעדיף את החייב החוזי על-פני החייב הנזיקי – כמדיניות משפטית רצויה".
סבורני, כי גם על רקע נסיבות אלו, הסוגיה שלפנַי אינה 'מחודשת' כפי שניתן להתרשם מהבקשה.
הבקשה נדחית אפוא בזאת.