תביעת יורשי מנהלת מכללה לזכויות עובד

לאחר תחילת עבודתה במכללה , בתאריך 2.4.15, מילאה הנאשמת 1 כרטיס עובד, לפי תקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ"ג- 1995 (להלן: "טופס 101"), בו הצהירה בכזב, כי פרט להכנסתה מהמכללה, אין לה הכנסות אחרות, זאת על אף שבאותה עת שרתה נאשמת 1 כשוטרת במשטרת ישראל, תמורת משכורת.

מילתה האחרונה של הנאשמת בטרם גזירת דינה הנאשמת התייחסה במילתה האחרונה, בין היתר, לעבודתה במישטרה, וכך אמרה: "מעבר לכל, יש לי כבוד גדול לבית המשפט ולכל מי שיושב כאן. כל אחד מחליט לפי הנתונים ולפי מה שעברנו כאן. אבל אני רוצה להגיד לכם עובדה אחת, שמעולם לא פיטרו אותי מהמשטרה, אני יצאתי לפנסיה בבר"ן, נפשי. הייתה ועדה גדולה והחליטו לפי הנתונים. לפני כן הייתי שנה וחצי במסגרת המישטרה בטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגים על ידי המישטרה. איבדתי הכרה בלישכה מאחר והייתה היתעללות קשה מצד המפקדת שלי בי. והוגשה תלונה ויש תיק שאפשר לקרוא אותו היטב. היא לא שוטרת במישטרה. היא הייתה קצינה, ראש לישכת תביעות. לשאלת ביהמ"ש היא לא שם היום, פיטרו אותה, קוראים לה גב' ורד שי. היא רדתה בי שנה שלמה. עד שאיבדתי את ההכרה. ואז יצא שפוטרתי. סליחה, עד שיצאתי לגימלאות. אני מקבלת פנסיה." בעיניין הבן שלה אמרה הנאשמת: "מה שחשוב בכל הסיפור הזה, שבגיל 22 בני נולד, ואני מתוך החלטה החלטתי לטפל בו . החלטתי לקחת אחריות עליו. ולא צריך לספר שכשאדם לוקח אחריות אז הוא נותן את כל כולו ומוותר על הכל. ויתרתי על זוגיות והיו לי אפשרויות, ויתרתי אפילו על, יכולתי לשבת בבית ולטפל בו בשעות הבוקר ולקבל כסף מביטוח לאומי, החלטתי לעבוד בחצי משרה על מנת לא להישתכר על חשבון משלם המיסים. עבדתי כימעט עד 21:00 בלילה. הייתי פה אצל השופט יציב יושבת בחוץ עד 21:00 בלילה. כולם מכירים אותי בתעבורה. תרמתי למישטרה אהבתי את המישטרה. לבוא ולהגיד שאדם נכה לא יכול לטפל בבן שלו שהוא החליט לטפל בו ולא יעשה שום דבר כדי לגרום לו נזק, משום שאני לא איתו 28 שנים, הוא בן 31. ... והוויתור והמסירות והפחד שיקרה לו משהו לא יכול לאפשר לי לסכן שניה אחת מחיי, שאני לא אהיה לידו לטפל בו. אי אפשר להגיד, והחוסר מודעות לא מתפזרת רק בביהמ"ש, אלא גם בבתי ספר לרפואה, מבקשים ממני להסביר לרופאים בהרצאות על הסדר יום שלי, נכון אני נכה, קשה לי, אבל יש לי מיטת בית חולים ליד הבן שלי, ויש לו נשימות עם סטורציה שברגע שאני שומעת את הצפצוף, אני היחידה שמתעוררת וצורחת שיבואו לטפל בו. גם אם יש לידו מצלמות וגם אם יש לידו צלצולי טלפון. אני היחידה שמצליחה להרגיע אותו כשהוא ניכנס לסטרס ומאבד את ההכרה (בוכה)." בעיניין המעשים שבביצועם הורשעה, אמרה הנאשמת: "לשאלת ביהמ"ש, מה יש לי לומר על העבירות שהורשעתי בהן, אני משיבה שצר לי מאוד לשמוע שזה מה שכב' השופט חושב עליי למרות כל מה שעברנו פה, ויש עוד כמה ראיות חדשות שנוצרו והתיק באזרחי מקבל עכשיו בקשה לביטול פס"ד שניתן במירמה ע"י כב' השופט, העו"ד, סליחה, **** ארנס, יש מישפחה חדשה שטוענת אותה טענה שלי, שהבחור אינו קרוב מישפחה. ויש שם תהפוכות ואנחנו מתחילים את הכל מההתחלה. זה סיפור שמתחיל מההתחלה. יש ראיות חדשות שלא הצלחנו לשקף אותם בפני כבודו וזו הסיבה שלקחתי את תמי שיודעת לעשות את זה בצורה נכונה. ולהבהיר לביהמ"ש שיש דברים נוספים שאולי קצת יטו את המחשבה לכיוון הזה שאני לא עשיתי את זה. יש לי הרבה כבוד אליכם. שתדעו לכם. אני קראתי את כל הדפים. מא' ועד ת'. וניסיתי גם להבין למה. לפעמים, ואני עבדתי בבתי משפט 13 שנים עם שופטים ואני מכירה שופטים והם מכירים אותי, וכאלה שפסלו אותם, ואני ראיתי משפטים, שהאמת לא תמיד ידעה, לא תמיד ידעו לשטח אותה מול השופט, אני מתרגשת. ראיתי שהדברים יכולים להשתנות. שהצדק הוא קורה בסוף כשמתעקשים. יש פה כל מיני נתונים שיכולים אולי להקל. אבל לא. אני לא עשיתי את זה. ואני חייבת להמשיך ולשמור על הבן היקר שלי. הוא ימות אם אני לא אהיה איתו (בוכה). הוא נחנק בלילה...". דיון והכרעה הנאשמת הורשעה, לאחר ניהול הוכחות, בבצוע כל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום, והן: האישום הראשון: זיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 (סיפא) לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף - עבירה על סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במירמה - עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות עבירה על סעיף 2(7) בצרוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (שתי עבירות); הפרת אמונים - עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין (שתי עבירות).

הנאשמת תיכננה היטב את מעשיה בכל שלושת האישומים : באישום הראשון דאגה לזיוף צוואת המנוחה, החתמת עדים לאותה צוואה, חפוש ושימוש במערכות המידע המשטרתיות למטרותיה הפרטיות והלא חוקיות, הצגת הצוואה לרשמת לעינייני ירושה לשם מימוש קבלת הירושה שלא מגיעה לה, ופגעה בזכותו של יורש חוקי לרשת את המנוחה.

ע"פ 2143/10 אברהם שלום נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) – המערער, עורך דין במקצועו, טיפל עבור דודו המתגורר בלונדון בתביעה נגד הביטוח הלאומי, להכרה בזכויותיהם שלו ושל אישתו כתושבי מדינת ישראל, והחליט לגנוב ולקבל במירמה מהמתלונן כספים באמצעות מצגים כוזבים, לפיהם ישקיע את הכספים שיקבל מהמתלונן בעיסקאות עתידיות, ובעקבות זאת, מסר המתלונן למערער כספים בסך כולל של 1,300,000 ₪.

...

בהתחשב במצבם הרפואי של הנאשמת ובנה, החלטתי לא רק להסתפק ברף התחתון של מתחם הענישה שנקבע על ידי, אלא אף לסטות ממנו לקולא בשיעור של 25%, דהיינו הפחתה של 10 חודשים מאותו רף תחתון.

מאותם טעמים החלטתי גם להסתפק ברף התחתון של מתחם הקנס שקבעתי, ולהתחשב בגובה הפיצוי, אם כי אין בקביעת גובה הפיצוי כדי לאמוד את נזקיהם של המתלוננים, או לקבוע את כל זהות המתלוננים, וזכותם למצות את זכויותיהם בהליכים המשפטיים העומדים לרשותם.

סוף דבר, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 30 חודשים, ולשם תחילת ריצוי מאסרה עליה להתייצב ביום 3/4/2022 שעה 09:00 בבית מעצר קישון, או בכל מקום אליו תשובץ ע"י ועדת המיון של שב"ס. 9 חודשי מאסר על תנאי, אשר יופעלו אם תעבור הנאשמת תוך 3 שנים מיום שחרורה, אחת או יותר מהעבירות שבביצוען הורשעה בתיק זה, ושהן מסוג פשע.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברה ממשלתית המנהלת עבור מדינת ישראל את השיכון הצבורי ובין השאר את הנכסים נשוא תביעה זו. טענות התובע התובע, יליד שנת 1961, טוען כי ההכרות בינו לבין המנוחה החלה בשנת 1988, במסגרת עבודתו אצל בעלה גיורא גזית (להלן: "גיורא"), שאז החלה להתפתח ביניהם מערכת יחסים רומנטית.

לטענת התובע, במהלך שנת 2007 החל ללמוד משפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים במכללת רמת גן, כאשר המנוחה היא זו שממנה לו את שכר הלימוד באמצעות המחאות ששולמו ישירות למוסד הלימוד.

הנתבעת מציינת טענת התובע לפיה תביעתו נדחתה מטעמים פרוצדוראליים אינה נכונה, שכן במסגרת פסק הדין של ערעור היה ידוע לתובע כי לצורך הכרתו כידוע בציבור של המנוחה עליו לנקוט בהליך מול הרשם לעינייני ירושה, אך בחר התובע מסיבותיו שלו שלא לעשות כן. הנתבעת טוענת כי בנגוד להתנהלות התובע כמפורט לעיל, הנתבע פנה אליה בבקשה להכרה בזכויותיו, המציא מסמכים והשלים את כל שנידרש – כך שבקשתו נימצאת בימים אלו בפני דיון בועדה המתאימה וטרם ניתנה בה הכרעה.

...

התובע מוסיף, כי במהלך חודש נובמבר 1992 הוא והמנוחה עברו להתגורר בנכס המרכזי, זאת לאחר שהוא עזר למנוחה לרכוש את חלקו של גיורא בנכס, כאשר המנוחה הייתה אותה עת חסרת כל. לטענת התובע, בשלהי שנת 1992 גיורא תקף אותו באלימות, לאחר שהוא ניסה למנוע את כניסתו לנכס, ובגין אירוע אלימות זה הוגש כתב אישום כנגד התובע והנתבע, כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר והם זוכו.

מכל האמור לעיל עולה, שדוחות המעגל שנערכו בשנים שטרם פטירת המנוחה (2009-2002) מלמדים על קביעות ורציפות מגוריו של התובע יחד עם המנוחה (מלבד תקופה קצרה בה התגורר בירושלים) בהיותו בן זוגה תחת קורת גג אחת, כך שיש להניח מהם כי התובע התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה, ואף היה נוכח בנכס המרכזי ביום הפטירה עצמו.

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

סוף דבר הפועל היוצא הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שיש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה ויש להכיר בו כדייר מוגן בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה, ובנכס העסקי בהתאם לסע' 20(א) ו- 23(א) לחוק הגנת הדייר; משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הנכס המרכזי והן את הנכס העסקי ולמסור את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.1.2022 בשעה 12:00; הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 27343-07-13 המנוח בן עזרי יהודה(המנוח) ואח' נ' עתיד רשת מכללות טכנולוגיות בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת נעם חת מקוב תובעים 1. יורשי המנוח בן עזרי יהודה (המנוח) 2. זהבה בן עזרי 3. ורד בן עזרי 4. רוחמה בן עזרי ע"י ב"כ עו"ד נועם פלוינסקי 5. יונתן אברהם בן עזרי ע"י ב"כ עו"ד אלישע כהן ו/או אהוד ערב ואח' 6. אלי בן עזרי 7. יעקב בן עזרי ע"י ב"כ עו"ד ליאת אסרף נתבעים 1. עתיד רשת מכללות טכנולוגיות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אייל ימיני, דובי לבנה ואח' 2. דוד נבות – ניתן פסק דין

הנתבעים 2-3 הנם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת אשר נטען לגביהם כי הנם ערבים להתחייבויות הנתבעת כלפי התובעים, הן על פי הסכם השכירות והן על פי שטר החוב אשר צורף לו. התביעה נגדם נדחתה בהסכמה בפסק דין מיום 25.02.16 ומכאן שפסק דין זה עניינו בנתבעת בלבד.

למרות האמור, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות, מאחר שעל אף שמצאתי כי התובעים "ישנו על זכויותיהם", הרי שעלה כי היתנהלות הנתבעת במסגרת ההליך הראשון, בעיקר כשהתנגדה נחרצות להשכרת מבנה ב' בשנת 2001, הייתה נטולת תום לב. אילו הוגשה התביעה במועדה, סביר כי היה ניתן פיצוי בגין היתנהלות זו ובמצב זה, כשההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, מצאתי כי נכון יהיה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

...

על כן אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי קיים קשר סיבתי בין העיקולים לבין הנזק שנגרם להם.

אוסיף, כי הנתבעת טענה מעבר לכך, כי הטלת העיקולים בעת שהוטלו הייתה סבירה לאחר שביררה ומצאה שמצבם הכלכלי של התובע 5 והמנוח היה בכי רע ואני סבורה כי הצדק איתה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי מכל הנימוקים שפורטו לעיל, התביעה נדחית.

בכתב התביעה נטען כי אביו המנוח של שלמה, שאת עיזבונו ירש, רכש כדין זכויות בחנות ובמגרש (במושאע) הצמוד לחנות, במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 503 (בעבר 445) בגוש 6551 (להלן: "המקרקעין") בהסכם רכישה מיום 21.12.1961 (להלן: "הסכם הרכישה").

באשר לטענת העידר סמכות טוען התובע כי פנה לבימ"ש בסעד לדמי שימוש שהם נגזרת ממתן הרשאת רשות מקרקעי ישראל לעירייה לשימוש במקרקעין, ולא בא לברר במסגרת התביעה את פשר זכויותיו במקרקעין, שכן זכויותיו ברורות.

יובהר כי טענת הערייה כאן אינה להרשאה מכללה של המדינה לשימוש בקרקע, אלא להרשאה בפועל.

החלטה לידון בשאלת הזכויות מכוח סמכות נגררת תוביל לניהול הליך שגוי, מורכב, ארוך ומיותר, בשאלת זכויות במקרקעין שאין מחלוקת שאינה מצויה בסמכות העניינית של בימ"ש קמא.

...

בשלב זה, אני סבורה אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה ניתן לדון בשאלת הבעלות כשאלה אגבית.

אין במסקנה אליה יגיע בימ"ש קמא ביחס למחלוקת בבעלות כדי להוות קביעה במחלוקת בבעלות גופה, אלא אך ורק ככל שהדבר נוגע לתביעת סילוק יד. קביעה שיפוטית בדבר קיומן של זכויות בעלות במקרקעין מסורה לסמכות שיפוט של ביהמ"ש המחוזי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

עוד אני מוצאת להבהיר בענין זה, כי למעשה בעצם העובדה שהתובעים בחרו שלא להזמין את עו"ד נוני חסון, למעשה עוד טרם מועד שמיעת הראיות כנראה גמלה בתוכם ההחלטה שלא לעמוד על טענת הזיוף ובכל זאת לא הבהירו מראש שמוותרים על טענת הזיוף והענין עלה אך ורק תוך כדי הדיון והדבר רק מחזק את החשש כי התביעה נוהלה ללא קשר לבסיס העובדתי שלה ותוך גרירת הנתבעים להליכי סרק.

הטענה בדבר העברת הזכויות במשק, בהתאם לצוו הירושה גם בענין זה טוענים התובעים, בנקודות מסוימות בכתב התביעה, בדיונים, בסיכומים, כי המשק לטענתם צריך להוות חלק מעזבון ההורים המנוחים, כאשר מצופה היה שהתובעים שלפחות אחד מהם בעצמו בעליהן של זכויות ברשות במשק חקלאי, ידעו או יקבלו ייעוץ משפטי ממנו יוכלו להסיק כי טענה זו יש לדחות על הסף ומוטב לא להעלותה שכן המשק עצמו לא היה רשום מעולם "בבעלות" ההורים, אלא נרשמו לזכותם זכויות בר רשות, בהתאם להסכם התלת צדדי.

...

אינני מאמינה לגרסת התובעת 3, סבורני שהיא בחרה לזרוק לחלל האויר טיעונים שהיה נדמה לה שהיו יכולים לתמוך טענותיה מבלי שהיתה יכולה לבסס אותם.

בכל הכבוד סבורני שעצם העובדה שההורים המנוחים ידעו בחייהם לפעול להסדרת רישום זכויות, העברת זכויות ואף ביטול במקרה הצורך, אף בה יש ללמד כי לו היה נופל פגם בהסכם המשפחתי הוא הסכם המתנה שנחתם בין ההורים המנוחים לנתבעת 1, היו פועלים ההורים המנוחים או מי מהם עוד בחייהם ולראייה שלא פעלו כך והעסקה הושלמה כבר בשנת 2004.

מכל האמור והמקובץ לעיל, אני מוצאת לדחות את התביעה על כל רכיביה.