תביעת טרום מתמחה בגין זכויות שונות עקב תקופת עבודתו וסיומה

התובע החל עבודתו אצל הנתבע החל מהשנה הרביעית ללימודיו (טרום סטז') כאשר בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו לא קיבל שכר ולאחר מכן קיבל סך של 1,500 ₪ לחודש (נספח ג' לתצהיר התובע).

בחודש מאי 2000, מיד עם סיום לימודיו החל התובע בהתמחות אצל הנתבע ובהמשך הועסק כעורך דין שכיר.

התובע העמיד את התביעה לתשלום זכויותיו בגין עבודתו וסיומה כדלקמן: פצויי פיטורים (176,210 ₪ בנכוי הסכום ששולם בסך של 20,000 ₪); הפרשות לפנסיה שנוכו משכר התובע (15,255 ₪); פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעסיק לפנסיה (31,040 ₪), פדיון חופשה (33,478 ₪); ודמי נסיעות (15,750 ₪).

ביום 29.10.17 הגיש הנתבע תביעה שכנגד שבמסגרת תבע את חלקו היחסי משכר הטירחה בעשרות תיקים שונים שטופלו במשרדו בסך כולל של 1,000,930 ₪.

עוד טוען הנתבע, כי לגבי התקופה שמחודש 5-12/10 קיבל התובע שכר בסך של 10,000 ₪ נטו (כפי שקבל קודם לכן כאשר דמי הנסיעות צוינו בנפרד), כך שדמי הנסיעה שולמו גם בגין תקופה זו. לטענת הנתבע, לו היה חייב לתובע דמי נסיעה, היה התובע דואג לקזזם בהיתחשבנות ביניהם כפי שנהג לקזז דמי הבראה והפרשי שכר.

...

בתשובתו טען התובע, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד ומשנקבע כי שאלה זו תידון במסגרת פסק הדין, יש לדחות את התביעה שכנגד.

משכך, בכל הנוגע לתיקים שנוהלו על ידי התובע באופן עצמאי מחוץ למשרד הנתבע, דין התביעה להידחות מחמת חוסר סמכות (יזיד אלעמראני (עדות עו"ד מטאלקה עמ' 41 לפרוטוקול); עטיה אלרומילי (שהתובע קיבל שכ"ט עקב העברה לעו"ד אחר)).

סיכומו של דבר, מצאנו כי הנתבע היה זכאי לקבל מהתובע את חלקו בשכר הטרחה על דרך של קיזוז מזכויות התובע, סך כולל של 68,894 ₪.

בבואנו לשקול את שיעור ההוצאות, מעבר לעובדה כי מרבית טענותיו המהותיות נדחו, מצאנו כי התנהלות הנתבע בהליך זו הייתה מכבידה ביותר הן בחקירות שערך, הן בבקשות שהגיש לבית דין זה ולערכאת הערעור.

הרקע לערעור ופסק דינו של בית הדין האיזורי המערער, יליד שנת 1982, בעל תואר ראשון בניהול וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים עם היתמחות במימון.

אשר לעבודתו בחברה הצהיר המערער כי מאחר שלא הייתה פונקציה מקצועית בתחום הכלכלי והמימוני בחברה, אביו פנה אליו על מנת שיבוא לעבוד בחברה ויטפל בנושאים אלה, במקום להעסיק יועץ חצוני; בכל תקופת פעילותו נידרש לבצע עבודות הכרוכות בפרויקטים הקיימים של החברה ואלה הצפויים, שכללו ניתוח כדאיות כלכלית, הערכות שווי, בחינת אלטרנאטיבות מימון, דוחות אפס שהנם דוחות של טרום פרויקט לבחינת עלויות הוצאות ורווחיות צפויה; כמו כן, עסק בבחינת פרויקטים חדשים, נכסים וחברות לצורך פוטנציאל רכישה, ובבחינת הפרוטפוליו הקיים של הנכסים על מנת לבחון רווחיות ותזרים בפעילותם השוטפת; בפועל, החברה נתנה באמצעותו ייעוץ לחברת שיכון ובינוי אשר עסקה בתחום שיפור פעילותה מול שוק ההון, ייעוץ פינאנסי וכן הערכת שווי של חברת שיכון ובינוי ופעילויותיה השונות; עבודתו כללה הכנת דוחות, קשר עם גורמים בנקאיים, גורמי מימון חצוניים, עורך הדין של החברה ואביו.

כך, לפני העסקתו של המערער ולאחריה החברה לא העסיקה אף עובד; המערער החל את עבודתו הלכאורית בחברה בדיוק כשתמה זכאותו לדמי אבטלה, ולאחר סיום עבודתו בחברה שב ותבע דמי אבטלה; קודם לעבודתו של המערער בחברה הישתכר 350,000 ₪ לשנה, ואין זה סביר כי הועסק בשכר מינימום, ואין כל הלימה בין השכר שנטען ששולם לו לבין שכר יועץ; קיימת אי בהירות לעניין שעות העבודה ומקום ביצוע העבודה, וגם תשלום פצויי פיטורים על דרך של רכישת מקרר וטלפון אינו מתיישב עם העסקה נורמאטיבית; נוכח העובדה שלמערער היה מיזם או חברה שעסקה בייעוץ, לא ניתן לדעת אם המסמכים שצורפו לתצהירו אינם חלק מפעילותו בעיסקו שלו, ולא הובאה כל ראיה חיצונית ואובייקטיבית לתמיכה בגירסת המערער.

אין מחלוקת כי עובר לעבודתו של המערער בחברה וכן לאחר סיום עבודתו של המערער בחברה לא הועסק עובד בחברה, וכי המערער החל לעבוד בחברה לאחר שסיים תקופת אבטלה, ולאחר סיום עבודתו בחברה שב ותבע דמי אבטלה.

...

הכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בנסיבות אלה, החסר הראייתי - עדות של גורמים בשיכון ובינוי על מהות ההתקשרות עם החברה ופעילותו של המערער במסגרת עבודתו בחברה אל מול שיכון ובינוי – יכול להוביל גם למסקנה כי המערער לא הוכיח כי נתן שירותי ייעוץ לשיכון ובינוי במסגרת עבודתו בחברה.

כללו של דבר: לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעי מעדות המערער ואביו והראיות שהיו לפניו, כמו גם על העדויות והראיות שלא הובאו לפניו, שלפיה המערער לא הוכיח קיומם של יחסי עבודה בינו לבין החברה, וכפועל יוצא מכך לא צבר תקופת אכשרה הנדרשת לצורך תשלום דמי אבטלה.

המערער ישלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

אשר לאנטרס של 'מחלקת האם', לשאת על גבה את תנאי שכרו של המיתמחה גם במהלך התקופה שאינו עובד בחצריה, הסביר בית הדין הארצי לעבודה, כי שני טעמים עומדים ביסודו של דבר: ראשית, עניין לו, לבית חולים, להעסיק מתמחים, ולו לתקופה מוגבלת, ומשכך מוטב לו לשאת בשכרם גם מעבר לתקופה זו, מתוך הנחה כי הפסדו יצא בשכרו; שאם לא יעשה כן, יש להניח כי הללו יסרבו להתחיל את התמחותם בצל קורתו, מבלי שידעו כיצד יוכלו לסיימה.

ההליכים בבתי הדין לעבודה בגמר התמחותו, הגיש העותר תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה, שבגדרה טען שתי טענות שונות: ראשית – כי ההסכמים הקבוציים שנחתמו בין הר"י לבין מדינת ישראל, חלים על בית החולים המשפחה הקדושה, הגם שהוא מצוי בבעלות פרטית לחלוטין, ולא היה צד לאותם הסכמים.

שנית – כי בתקופות הרוטאציה, הועסק על-ידי בית החולים זיו, ועל כן, הוא זכאי לתשלום ההפרש שבין תנאי השכר שקבל מבית החולים המשפחה הקדושה, לבין תנאי השכר אשר משולמים בבתי החולים שבבעלות המדינה, מכוח ההסכמים שנחתמו עם הר"י. בית הדין האיזורי דחה את טענתו הראשונה של העותר, בקובעו כי בית החולים המשפחה הקדושה אינו צד לאותם הסכמים, מעולם לא קיבל אותם על עצמו, ולפיכך אין יסוד שבדין לחייב אותו לשאת בתנאי השכר שנקבעו בגדרם.

...

נוכח כל האמור, סבור בית החולים זיו, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין מושא העתירה, וכי אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בסוגיה; דינה של העתירה אפוא – להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסקי הדין מושא העתירה, ונתתי דעתי על טענות באי-כוח הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו.

לא ידעתי אפוא, מדוע סבר העותר כי בית הדין הארצי "חרג חריגה מהותית מסמכויותיו", כאשר בחן את הסוגיה שהובאה לפתחו, ובא לכלל מסקנה שונה מזו של בית הדין האזורי, ביחס לכשרותה של תבנית ההעסקה הנדונה.

בהקשר זה נטען כי: עד סיום עבודתה אצל הנתבעת התובעת הישתכרה בתוספת רופא מתמחה, תוספת המשולמת לרופאים מתמחים; על פי הנחיות המועצה המדעית, על המוסד הבריאותי לתעד את תקופת ההיתמחות על גבי פנקס היתמחות, ולפי פנקס ההיתמחות של התובעת התמחותה המשיכה גם לאחר חודש אפריל 2017, כאשר על התורנויות שהתבצעו לאחר מועד זה חתום פרופ' זלוטניק בעצמו; בחודשים שלאחר חודש אפריל 2017 התובעת עוד שובצה לתורניויות, לרבות בחודש מאי 2018.

כן נטען כי הוכח שקרו מקרים בעבר בהם הפסיקו עבודה של רופאים מתמחים במהלך תקופת ההיתמחות ועל כן אין לקבל טענה בדבר קושי לפטר רופא מתמחה.

הובהר כי בבצוע ססיות התובעת נדרשה לשהות עם מנותחים לאחר ביצוע הניתוח ולא לבצע פעולות טרום ניתוחיות (כמו קביעת מינון מתאים להרדמה) ובהתאם תפקיד הססיה דורש מידת אחריות פחותה משמעותית מתפקיד התורן.

נטען כי לתובעת הוצעו מספר רב של ססיות וניתנה לא האפשרות לבחור כמה ססיות שהיא רוצה, והתובעת היא זו שבחרה לבצע מספר מועט יחסית של ססיות מזה שהוצע לה. כן טוענת הנתבעת, כי לא הוכחה טענת התובעת לפיה היא הייתה זכאית לבצע ססיות גם במהלך תקופת עבודתה כמתמחה, בעוד שהוכח כי ההקצאה לבצע ססיות נתונה להחלטת ההנהלה בלבד, והלכה למעשה – הקף הססיות שביצעה התובעת בתקופה שקדמה להפסקת התורנויות היה נמוך משמעותית וזניח לעומת כמות הססיות שביצעה בתקופה בה היא לא שובצה לתורנויות.

יוצא, כי בחישוב סכום התביעה נכללים 66 חודשים עבורם נתבע כפל תשלום (מחודש פברואר 2013 עד חודש יולי 2018), ומכאן שמהסכום לו טוענת התובעת כי היא זכאית עבור השלמת פצויי פיטורים בתקופת עבודתה כרופאה מתמחה (לפני ניכוי הסכום ששולם במסגרת גמר חשבון), יש להפחית סך 25,806 ₪ (16,781*2.33%*66).

מסלול ההיתמחות, במהלך ארבע וחצי השנים, כולל עבודה במחלקות השונות כמפורט בתוספת, בין היתר נידרש מתמחה בהרדמה לעבוד חצי שנה בטיפול נמרץ כללי ושלושה חודשים במרפאת כאב.

...

לעניין זה ראו את הודעת המייל ששלח פרופ' זלוטניק לתובעת ביום 11.3.18 (נ/6) בה כתב – "כידוע לך, הסרתי עבודתך בחדר ניתוח וכתוצאה מכך כמובן גם תורנויות בחדר ניתוח. כמו בחודש פברואר ביקשתי מד"ר יאנה ציבולה לשבץ לך ססיות מתמחים בחדר התאוששות ואשפוז יום על מנת לא לפגוע בהכנסות שלך בתקופה לפני פיטוריך". לפני סיום נציין, כי משלא נתבע כל סעד בגין הליך הפיטורים, ובכלל זה לא נטענה טענה בנוגע לירידה בשכר בגין אי שיבוץ לתורנות (במסגרת טיעון בדבר הרעת תנאים) לא מצאנו מקום לדון בגובה השכר ששולם לתובעת עבור תורנויות או השוואתו לשכר ששולם עבור ססיות.

משהגענו למסקנה כי ההחלטה שלא לשבץ לתורנויות היא חלק מהפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת והיא נבעה משיקולים עניינים, הרי שיש לדחות את התביעה ברכיב זה. לאור האמור, התביעה לפיצוי בגין אי שיבוץ לתורנויות, נדחית אף היא.

סוף דבר – התביעה נדחית על שני רכיביה.

לפנינו תביעה בגין שכר עבודה וזכויות סוציאליות שהתנהלה בדרך של דיון מהיר.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה שהיא חברה שמנהלת, בין היתר, מוצרים פנסיוניים, כגון קרנות הישתלמות, קופות גמל להשקעה וכיו"ב, תוך פיזור רחב של ענפים שונים במשק.

בהתאם לנוהל הקיים בנתבעת עובדים שנקלטים בתור מתחמים פוטנציאליים בהתאם לתקנות הפיקוח על שירותים פינאנסיים (ביטוח) (בקשה לרישיון, הכשרה, היתמחות ובחינות של סוכני ביטוח, יועצים פינאנסיים וסוכני שיווק פנסיוני), תשס"ו-2006 ולתקנות הפיקוח על שירותים פינאנסיים (ביטוח) (פטור מחובת היתמחות או בחינות של סוכני ביטוח, יועצים פנסיוניים וסוכני שיווק פנסיוני), תשס"ו – 2006 (להלן – התקנות), מועסקים בנתבעת בדרך כלל מספר חודשים כטרום מתמחים, לפני קליטתם כמתמחים מן המניין, כדי לבחון את כשירותם והתאמתם לתפקיד, במיוחד לאור ההשקעה הרבה הכרוכה בהכשרתם.

הפסיקה הכירה באפשרות לנכות משכרו של עובד בגין הישתלמות שהוא קיבל עת הוא התחייב לעבוד תקופה מסוימת לאחר סיום היתמחות ובשל סיבות הקשורות אליו לא המשיך לעבוד בתקופה שהובטחה.

על אף זאת, אשר לסנקציה שנקבעה, בסכום קבוע של 20,000 ₪ וללא קשר עם תקופת העבודה של העובד לאחר תום היתמחות, באופן עיקרוני, זכאית הנתבעת לפצוי, ורשאית לנכות את אותו הסכום מעובד שהתפטר לאחר שנה וחצי של עבודה, ומעובד שעבד חודשיים בלבד.

...

בהתאם לכך, אנו מקבלים את הקיזוז בנוגע לסכומים שעל התובע היה לקבל כפי שעולה מתלוש השכר בגין חודש יולי 2021, אך אין אנו מקבלים את התביעה שכנגד בגין סכום היתרה – שלא הוכח.

כך שאנו קובעים שיש קיזוז מלא בין הסכומים המגיעים לתובע ובין אלה שהוא חייב לנתבעת.

לסיכום נוכח האמור לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.