הערייה טענה כי קבלת התביעה תיתן תוקף וגושפנקא להבטחות פוליטיות ו/או קוניוקטורה פוליטית הנחזית להבטחה רשמית מטעם הערייה באופן החותר תחת הוראות הדין ובנגוד לתקנת הציבור.
אמנם נכון הוא כי התובעים לא הציגו הסכם חלוקה בכתב בינם ובין יתר בעלי החלקה הרשומים, זאת על אף שהתובע 5 טען בעדותו כי קיים הסכם חלוקה שהעתקו מצוי בידי היועץ המשפטי של הערייה (עמ' 9 לפר' מיום 22.11.22 ש'23-24 ועמ' 10 ש' 19-21 ) ואולם לעמדתי עלה בידי התובעים להניח תשתית ראייתית מספיקה לביסוס בעלותם הבלעדית במחוברים, גם ללא הסכם/תשריט חלוקה.
בעיניין אינטרס הערייה בקבלת הסכמת התובעים העיד בדוסי, ואני מקבל את עדותו כמהימנה, זאת בין היתר בהעדר ראיה נוגדת מצד הערייה כי "המבנה והשטח שמדובר, הוא חלק מתוכנית של נתי לפתח את כביש 574, במקרה של באקה. היה קיים בשטח שם המבנה, היה סיכום עם נתי שאנחנו, הערייה, מבצעת את הפינוי של כל החסמים בשטח ואחרי זה הם נכנסים לעבודה, כי הם לא רוצים להתעסק עם האנשים הפרטיים. הם רוצים לבוא לשטח, לעבוד בשטח נקי, מפורק, ממש מסודר" (עמ' 37 לפר' מיום 19.7.22 ש' 14-18), ומעדות זו עולה כי לעירייה היה צורך ממשי להשלים את הריסת המחוברים בחלקה, כיוון שללא ההריסה נת"י לא היו מתחילים כלל בעבודות בכביש 574.
אפנה בענין זה גם לעדותו של אבו מוך שטען כי בפועל אין חוות דעת מפורשת של היועץ המשפטי של הערייה האוסרת על ביצוע התשלום (עמ' 22 לפר' מיום 19.7.22 ש' 24-25, עמ' 24 ש' 14-16, ש' 25-36), וכי דבריו של היועץ המשפטי בישיבת המועצה התבססו על עובדות לא מדויקות שנמסרו לו ע"י מחלקת ההנדסה ולפיהן המבנה נשוא התביעה ניבנה לאחר שאושרה התוכנית, עובדה שהתבררה כלא נכונה.
זאת ועוד, על מוסר התשלומים של הערייה שאינו קשור כלל לתובעים ניתן היה ללמוד מעדותו של שמאי הערייה, שתיאר את היתחמקות הערייה מתשלום שכר טירחתו למרות שכזכור נשלחה לו הזמנת עבודה חתומה כנדרש ולדבריו "... נגשתי כמה פעמים לברר וכל אחד שלח אותי לשני...", עד שלבסוף הוא העביר את הנושא לטפול משפטי אך עד למועד עדותו עדיין לא שולם לו שכר הטירחה (עמ' 28 לפר' מיום 19.7.22 ש' 25-34), וגם מטעם זה לא ניתן לייחס משמעות של ממש לאי תשלום הפיצויים עד למועד עזיבתו של אבו מוך את תפקידו כראש הערייה.
...
התובעים טוענים כי ניתנה להם התחייבות לתשלום פיצויים בגין המחוברים בסכום שיקבע על ידי שמאי העירייה וכי על סמך התחייבות זו נתנו הסכמתם להריסת המחוברים ולפיכך יש לאכוף את ההתחייבות שניתנה ולחייב את העירייה לשלם להם את מלוא שווי המחוברים שנקבע בחוו"ד שמאי העירייה בסכום של 136,150 ₪, ואילו העירייה טוענת כי יש לסלק את תביעת התובעים על הסף ולחילופין לגופה מאחר ולא ניתנה לתובעים התחייבות לתשלום הפיצויים וכי גם אם ניתנה התחייבות כאמור אין לה תוקף ממספר טעמים שיפורטו בהמשך.
בהקשר זה אציין כי מהנדס העירייה טען בעדותו כי ערך חוות דעת משלימה בשאלה מהו היקף שטח המבנה שנהרס בפועל (שם, עמ' 7 ש' 28-29), אך חוות דעת משלימה זו לא צורפה לתצהירו, ולא הגשה בקשה להגישה, והיא הוזכרה לראשונה בחקירתו הנגדית של מהנדס העירייה, ובסיכומו של דבר היא לא הוגשה לתיק.
אינני מקבל טענה זו, ולעמדתי משאושרה תוכנית 125 והיה ידוע לתובעים כי המחוברים מצויים בשטח המיועד לדרך, השתנתה גם נקודת האיזון בשאלת מתן פיצוי למחוברים שנבנו ללא היתר כדין לאחר אישורה, או מחוברים שנעשה בהם שימוש מסחרי שאינו תואם את הוראות תוכניות 125, הן בשאלת תום הלב של התובעים והן בשאלת התקיימותן של אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים, ובהתאם המחוברים הנוספים שעפ"י התצ"אות שהוצגו נבנו משנת 2005 או בסמוך לכך ועד לשנת 2017, אינם מזכים את התובעים בפיצוי בגינם.
סיכום
סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל אני מחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצוי חלקי בגין המחוברים שנהרסו ע"י העירייה בסכום של 83,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד חוות דעת שמאי העירייה דהיינו מיום 1.10.18 ועד למועד התשלום בפועל, זאת בשים לב לסמיכות שבין מועד חוות הדעת למועד ההריסה בפועל.
