תביעת חוכר נגד מחכיר בגין עשיית עושר ולא במשפט

" עילות התביעה העומדות בבסיס בקשת האישור: הפרת חובה חקוקה (חיוב במע"מ בנגוד לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975); עשיית עושר ולא במשפט; הפרת חוזה (הפרת חוזה החכירה); שליחת יד ו/או גזל ורשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הטעה.

בגין חכירת הקרקע שולמו דמי חכירה שנתיים במכסה של 4% בשנה.

...

אינני מקבלת טענה זו. ההיפך הוא הנכון.

סוף דבר: עילת התביעה האישית של המבקשים התיישנה זה מכבר עוד טרם הגשת בקשת האישור בעניין גוטמן.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.

· מטרת ההפקעה לא קוימה משך השנים והשטח לא הופקע הלכה למעשה, ועל כן יש לראות את השטח כאילו נשאר בחזקתם של הנתבעים ואין לראותם כחורגים מגבולו של שטח זה. ראיות בפני בית־המשפט הוגשו הראיות הבאות: · חוזה חכירה בין הצדדים מיום 08/03/99.

טענת אכיפה סלקטיבית הנתבעים טענו טענות לאכיפה סלקטיבית שלפיהן לא הוגשו הליכים דומים כנגד חוכרים אחרים הגם שהם מבצעים הפרות הנראות לעין.

כיוון שעל אלה לא נגבה מע"מ אין בית־המשפט מוצא מקום להוסיף מע"מ על דמי השמוש הראויים, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, באשר אין מחלוקת כי הזכייה שזכו בה הנתבעים אינה כוללת קזוז מע"מ ואף אינה חייבת במע"מ. התובעת הגדילה לעשות כאשר דרשה את המע"מ פעמיים: פעם אחת בחישובים שצורפו ונתמכו בתצהירים ופעם שנייה בכתב התביעה עצמו בית המשפט רואה היתנהגות זו בכתבי הטענות בחומרה רבה ויש לקוות כי בשתי הפעמים נעשה הדבר בשגגה.

...

התוצאה היא כי יש לחשב את שכר הטרחה על יסוד התעריף המינימלי, ולקזז ממנו את סכום הטענות שהתקבלו וההגנה בעניינן עלתה יפה.

הנתבעים ישלמו לתובעת בתוך 90 יום את הסך של 175,459 ש"ח בתוך 90 יום, ומיום זה יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

הנתבעים ישלמו לתובעת הפרשי שכ"ט עו"ד בסך של 2,190 ש"ח .

חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים מכוח העקרון של עשיית עושר ולא במשפט כפי שצויין לעיל, עתרה התובעת גם לחייב את הנתבעים, קרי גם את הנתבע מס' 1 שהלך לעולמו זמן קצר לאחר התביעה והן את הנתבע מס' 2 בתשלום דמי שימוש עבור התקופה החל מחודש 9/09 ועד ליום הגשת התביעה( להלן: "תקופת התביעה" ) בסך של מיליון שקלים.

עריית שדרות, שהיתה מודעת למצבה הקשה של מישפחת הנתבעים, אפשרה לנתבע מס' 1 לעשות שימוש במקרקעין מושא חוזה החכירה לצורך שקום המשפחה.

בנסיבות אלו, בהם החווה הטיפולית שרתה את הציבור ועיריית שדרות סברה בעת מתן זכות השמוש לנתבע מס' 1 כי שימוש זה עונה להגדרת חוזה החכירה, ואף במהלך הדיון בפניי, חזרה וטענה כי החווה הטיפולית עונה להגדרת "השמוש הצבורי" בהתאם להסכם החכירה מושא התביעה, והתובעת לא הצליחה להוכיח לי אחרת, סבורתני כי דין טענות התובעת כנגד הנתבעים בכל הנוגע לשימוש הנתבעים בשטח מושא הסכם החכירה ( 2 דונם), להדחות.

אשר על כן, בשים לב למחלוקת בין עריית שדרות לתובעת באשר לשימוש שנעשה ע"י הנתבע מס' 1 במקרקעין מושא הסכם החכירה ובשים לב כי התובעת, לא השכילה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי השמוש שנעשה ע"י הנתבע מס' 1 באישור ובעידודה של הרשות המקומית, אינו תואם את הוראות הסכם החכירה, סבורתני כי דין התביעה לתשלום דמי שימוש בכל הנוגע לשימוש החורג של הנתבעים במקרקעין מושא הסכם החכירה, להדחות.

...

לאור כל האמור, סבורה אני כי הנסיבות שתוארו בהרחבה לעיל עולות בקנה אחד עם נסיבות המצדיקות מתן פטור מהשבה כספית.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל אני מורה על פינוי המקרקעין מושא התביעה, בהתאם לסעיף 50, עד 54 לכתב התביעה ובשים לב לצורך הדחוף של התובעת בהמשך פיתוח שכונת הכלניות, הזמן הרב שחלף ממועד הגשת התביעה ועד להיום, אני מורה כי הפינוי המקרקעין מושא התביעה כמפורט לעיל יהיה בתוך 60 יום מהיום.

בכל הנוגע לתביעת התובעת לתשלום דמי שימוש, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 בשל פטירתו וכנגד הנתבע מס' 2 מהנימוקים שפורט לעיל בהרחבה.

הפועל היוצא של הכרעה זו הוא שעיכוב הכספים, שהגיעו לגילת בגין טענות של אגד בעיניין הפחתת החיוב בדמי חכירה עקב הגדלת שטח המיגרש והשמוש המשותף בשטחי הגישה לתחנת התידלוק, נעשה שלא כדין.

לאחר שנודע לאגד על ההסכם המשולש ועל השאת הרווחים למעורבים בו, מבלי שהיא עצמה תשותף ברווחים אלה, העלתה היא שתי טענות כנגד מפעלי תחנות; הראשונה – שיעור התקבולים אותו זכאית אגד לקבל בגין גריעת שטח המיגרש מכלל שטח החלקה, שהחכירה לה מפעלי תחנות, הוא 20% מהתמלוגים/תקבולים בגין תחנת התידלוק, חלף זכאות של 1,000 דולר בלבד.

למקרא סיכומי גילת, לרבות סיכומי התשובה מטעמה, עולה, כי גילת העלתה טענה כללית כלפי כל הנתבעות באשר להפרת חוזה ולעשיית עושר ולא במשפט [ראו: סעיף 2 וסעיף 45 לכתב הסיכומים מטעם גילת שם הועלתה טענה כללית כי הוגש כתב תביעה "בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בשל הפרות יסודיות שהפרו הנתבעות את ההסכמים נשוא התובענה"].

...

] הואיל ובשלב מסויים מומשה ערבות בנקאית שהיתה בידינו, החלטנו לראות בכך כתשלום על חשבון דמי על חשבון חכירה ולפיכך מצאנו לנכון להעביר לכם את חלקכם בתשלום בגין התקופה המתחילה ביום 1.6.07.

אף דין טענות אגד ומפעלי תחנות לאשם תורם מצידה של גילת להידחות.

פסיקתא סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה.

בעשותם כן מנעו מרמ"י לעשות שימוש במקרקעין והתעשרו על חשבון הקופה הציבורית המנוהלת על ידי רמ"י. רמ"י עתרה לחייב את מזון מדיני עשיית עושר ולא במשפט, בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 01.04.13 ועד ליום 05.02.19, לפי שיעור שנתי של 6% משווי המקרקעין לפי השמוש בפועל למגורים אותו עשו מזון במקרקעין (בהתאם להחלטת הנהלה 1243 אשר צורפה כנספח 12 לתצהיר אסתר נורי) ובתוספת הפרישי ריבית והצמדה כדין עד למועד התביעה ובתוספת מע"מ. את שווי המקרקעין ביקשה רמ"י לקבוע בהתאם לחוות דעת שמאית אשר נערכה על ידי שמאי המקרקעין עופר נקש.

לטענת רמ"י, פסק הדין בתביעת הפינוי הפך חלוט ומהוה מעשה בית דין המקים כנגד מזון השתק פלוגתא לגבי הטענות בדבר קיומה של חכירה לדורות במקרקעין, שכן נקבע כי הסכמי החכירה הסתיימו ביום 30.09.99 וביום 31.03.01 והם לא חודשו ולא הוארכו ועל כן מיום 31.03.01 לא היה לעריית הוד השרון (להלן: "הערייה") כל מעמד במקרקעין.

דמי שימוש ראויים בפסיקת בית המשפט העליון נקבע זה מכבר כי: "סמכותו של המינהל לגבות דמי שימוש בקרקע נובעת, בדרך כלל, מכוחו של חוזה חכירה בין המינהל לבין חוכר המקרקעין. המינהל, כמי שמנהל עבור מדינת ישראל את מקרקעיה, גובה מהחוכרים מעין דמי שכירות בגין השמוש בקרקע, וזאת על פי ההסכם בין הצדדים ובהתאם לסוג הקרקע, סוג השימושים המותרים, מיקומה וכיו"ב. יחד עם זאת, מקום שבו לא קיים הסכם המסדיר את השמוש בקרקע, אין פירוש הדבר כי המינהל אינו זכאי לגבות דמי שימוש. במקרה כזה, תנבע הזכות לגבות דמי שימוש (או החובה לשלמם, מן הצד השני) מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (רע"א 8313/08 לידו כינרת בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס' 13 (31.8.2009)).

אין בידי לקבל טענת מזון כי רמ"י אינה זכאית לדמי שימוש ראויים ממזון, הואיל ושולמו לה דמי חכירה בגין התקופה הרלבנטית על ידי הערייה וזאת, מכיוון שלא עלה בידי מזון להוכיח במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי שולמו לרמ"י דמי חכירה בגין התקופה הרלבנטית.

...

מקובלת עלי עמדת רמ"י לפיה יש להעמיד את שיעור התשואה על 6%  משווי המקרקעין, שכן אין כל היגיון בקביעת שיעור דמי שימוש פחותים מדמי השימוש המשולמים בעסקאות אשר מוסדרות כחוק.

לאחר שבחנתי את תחשיב דמי השימוש אשר הוגש כנספח 11 לתצהירה של אסתר נורי, אני מוצאת כי הוא משקף נכונה את השיעור של 6% בתוספת מע"מ מתוך שווי המקרקעין אשר נקבעו בחוות דעת השמאי לרבות שיערוך הסכומים למועד הגשת התביעה.

סיכום התביעה מתקבלת במלואה.