התובעת טענה, כי חברת סקוריטס החלה לבטח את הנתבעת רק משום שחברות ביטוח אחרות סירבו להמשיך ולבטחה, בין השאר לאור ריבוי תביעות.
התובעת תמכה טענתה במכתב ששלחה לנתבעת ביום 30.10.2016, בו פורט סיכום החוב לשנת 2016 (נספח א לתצהיר תמיר), דו"חות פוליסות רכוש בחברות הביטוח הכשרה וסקוריטס (נספחים ב ו - ג לתצהיר תמיר), דו"ח רכוז פוליסות רכבים והעתקי הפוליסות עם אישורי תשלום (נספחים ד ו - ה לתצהיר תמיר) וכן, קובץ מסמכים נוסף שהוגש לאחר ישיבת ההוכחות (להלן "קובץ המסמכים הנוסף").
עיון במסמכים שהגישה התובעת מעלה, כי העתקי תעודות הביטוח נושאים את שם הנתבעת, כבעלת הפוליסה, בעוד שאמצעי התשלום העקרי (ברוב הפוליסות) הוא כרטיס אשראי המסתיים בספרות 286, השייך לבעל ת.ז. מס' 59651497, קרי - תמיר (ראה בעיניין זה גם סעיף 10 לתצהיר תמיר).
חברות הביטוח שילמו בגינן כספים או לחילופין, קוזזו הכספים בגין יתרות חוב של הנתבעת (הישתתפות עצמית בתביעות, חובות פרמיה או יתרת חוב בפול).
...
לא מצאתי מקום להתעכב עליה והיא נדחית.
סיכום
לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ברובה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 88,947 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2016, סך של 125,109 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2017 וסך של 25,686 ₪ בגין חוב פרמיות ששילמה התובעת במקום הנתבעת בשנת 2018, ובסה"כ - 239,742 ₪.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרות התביעה (בשערוך) וכן, שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.