לטענתה, אין בפני המפרק תשתית עובדתית לקביעה שהחברה נוהלה במימון דק. הפסיקה אינה דורשת קיומו של הון עצמי לכסוי כל תרחיש, אלא קיומה של כרית ביטחון ביחס לדרך עסקים רגילה.
ביום 18.1.11 נרשם ברשם החברות שיעבוד מיום 5.1.11 שנעשה על ידי המערערת על "עודפים לפרויקט רקפות בגבעה הנבנה על ידי החברה כהגדרתם בהסכם למימון בנייה שנחתם ביום 15.11.09 בין החברה לבין הבנק בקשר לפרויקט הנ"ל כמפורט בנספח א'", להבטחת חובות החברה לבנק הפועלים.
"הקף הכספים אשר הוזרמו לחברה על ידי בעל העניין אבי סלע בעצמו או באמצעות המערערת עמד על כ-9,600,000 ₪ (סכום תביעת החוב דנן בצרוף סך של כ-1.6 מיליון ₪ בגין חוב של החברה לבל"ל אשר נפרע על ידי אבי סלע)". מכאן שהסכומים הנתבעים בתביעת החוב הם סכומים שהוזרמו על ידי בעל המניות של החברה לחברה באמצעות המערערת.
על כן, היה על החברה להחזיק בכרית ביטחון מתאימה לקיום התחייבויותיה, שלא באמצעות מימון זר.
בעלי המניות שהשקיעו בחברה 450,000 דולר בשנת 2006 לא היו הון עצמי מספיק לקיום התחייבויות החברה, וממילא הצהיר מנהל החברה מר סלע שכספיהם שמשו לתשלום הוצאות בפרויקט, בשונה מטענת המערערת בעירעור, השונה מטענותיה בהוכחת החוב, לפיה כספים אלה שמשו לרכישת המקרקעין.
...
על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור של המערערת.
בזיקה לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין אני מחייב את המערער לשלם לקופת הפירוק הוצאות משפט בסך 8,775 ₪.
המזכירות תעביר לקופת הפירוק את הערובה שהופקדה על ידי המערערת, כך שהמערערת תשלם לקופת הפירוק את היתרה מעבר לערובה שהופקדה.
