תביעת חוב בפירוק שותפות בגין רכישת מוצרי ברזל

הוא אינו מנהל את הנתבעת 3, לא משתמש בחשבון הבנק שלה, לא שותף ברווחיה ולא מפעיל אותה.

הנתבעת 3 לא עשתה מעולם שימוש עסקי במוצרים שנרכשו בעבר מהתובעת.

אם התובעת סבורה שהנתבעת 1 פועלת במירמה כדי להונות את נושיה, עליה לנקוט נגדה בהליכי פירוק ואולם לא ניתן ליצור מחויבות של הנתבעת 3, אשר איננה אורגן של הנתבעת 1 ולא נושאת בה במשרה כלשהי.

דיון והכרעה התביעה הכספית נגד הנתבעת 3 לתשלום חובותיה של הנתבעת 1 הוגשה מכוחן של 3 עילות - הרמת מסך ההיתאגדות, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט.

הנתבע 2 נישאל לפשר הסתירות בין דבריו לבין האמור בסעיף 11(ג) לתצהירו של שיינפלד והשיב כך: "אין לי מושג. אני אומר לך מה אני עושה. אני לא ראיתי את תצהירו לפני כן. רשום שם גם שאנחנו עושים חלונות אלומיניום ואנו מעולם לא עושים חלונות אלומיניום אלא רק ברזל. אני מניח שזה נכתב מחוסר ידיעה" (עמ' 32, ש' 13-11).

ב'3 - פעילות הנתבעת 3 מול לקוחות וספקים קודמים של הנתבעת 1 מנהל התובעת טען תחילה בעדותו שהנתבעת 1 שילמה את חובותיה לספקים אחרים והמשיכה לקנות מהם בתור הנתבעת 3, אך בהמשך הדברים הודה שהוא אינו יודע האם אכן ניפרעו החובות לספקים האחרים (עמ' 11, ש' 19-11).

...

הפסיקה הכירה במצבים שבהם ניתן באמצעות עיקרון של הרמת מסך להגיע למסקנה שחברה אחת וחברה אחרת, שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותם בעלים, הן למעשה ישות כלכלית עסקית אחת, וההפרדה ביניהן מלאכותית (כך ברע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד(2) 712 בעמ' 716).

בבר"ע 2417/05 (מחוזי - ת"א) גל יעד בע"מ נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד בע"מ ואח' [פורסם במאגרים - 1/9/05] נקבע כך: "בהמשך להלכת רשף קבלנים, בנסיבות של זהות מוחלטת בין חברות לכאורה, כאשר קיים חשש ממשי לכאורה כי הקמת החברה האחרת נועדה להבריח נכסים או להעתיק פעילות מתוך מטרה להתחמק מתשלום חוב פסוק, מוצא אני כי יש לאפשר לראות ב’נועה’ כגוף אחד עם החייבות, ולו לצורך הטלת עיקול (קודם מתן אזהרה) כמבוקש במקרה זה. ודוק, יש להבדיל בין ראיית 'נועה' כמחזיקה צד ג' של נכסי החייבות, ובין אימוץ הלכת רשף קבלנים הרואה ב’נועה’ ובחייבות כגוף אחד לצורך גביית פסק דין". וכך גם לאחרונה בעניין פר"ק (מחוזי - ת"א) 59196-02-16 וולך ואח' נ' אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ ואח' [פורסם במאגרים - 1/8/16]: "באשר לעירוב בין פעילות החברות, אפנה לדברים שאמרתי לאחרונה אשר יפים גם לענייננו (עניין אדמה, בפסקה 11) - ממכלול האמור מצטיירת תמונה של עירוב בכלל הפעילות הפיננסית של החברות. המסקנה היא שלפנינו אשכול חברות המצוי בשליטה של אותו בעלים ואשר בוצעה בו פעילות פיננסית ענפה של העברת כספים מחברה אחת לרעותה ... במקרים מסוג זה נקבע שניתן להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לחברה אחת את חובות רעותה ואפנה לרע"א 510/00 ח. רשף (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712 (2000). זהו המקרה בענייננו". בענייננו התובעת רחוקה מהוכחה שהנתבעת 3 והנתבעת 1 הן חברות קשורות, מקל וחומר מהוכחה שניתן לראות בהן ישות כלכלית עסקית אחת באופן המצדיק הרמת מסך וחיובה של הנתבעת 3 בחובה של הנתבעת 1.

סיכום תביעת התובעת נגד הנתבעת 3 נדחית.

תביעה על סך 169,713 ש"ח, בגין יתרת חוב נטענת של הנתבעת לתובעת (התביעה הוגשה על סך 189,235 ש"ח, אולם בהמשך הופחת סכום התביעה בשל כספים ששילמה הנתבעת).

התובעת הייתה שותפות רשומה שעסקה בייצור ובשיווק של מוצרי ברזל לבניין מסוגים שונים.

בשנת 2018 נקלעה התובעת להליכי פירוק.

הנתבעת הייתה לקוחה של התובעת במשך שנים וקנתה ממנה בהיקפים של מיליוני ש"ח. בין הצדדים נחתמו הסכמים במועדים שונים, אשר בהם נקבעו מחירים של מוצרים שרכשה הנתבעת.

...

לפיכך, סבורני כי בכל הנוגע לעליית המחיר ל-2,500 ש"ח ומעלה, התובעת לא הוכיחה כי הייתה לכך הסכמה מצד הנתבעת.

לעומת זאת, אני סבור כי ניתן לקבוע שהייתה הסכמה בהתנהגות של הנתבעת לעליית המחירים ל-2,150 ש"ח ומאוגוסט 2017 ל-2,200 ש"ח. מעבר לכך שבעניין זה מדובר בהתנהלות שנמשכה הרבה יותר זמן, הרי שמר טבקול אישר בחקירתו כי הסכים לשלם את הסכום של 2,150 ש"ח (עמ' 20, שורות 34-33 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, סבורני כי ניתן לקבוע כי לכל המאוחר בתחילת 2017 התגבשה בין הצדדים הסכמה בהתנהגות לפיה המוטות יתומחרו בסכום של 2,150 ש"ח לטון, והחל מיום 8.8.2017 התגבשה הסכמה בהתנהגות לפיה המוטות יתומחרו בסכום של 2,200 ש"ח לטון.

זו החלטה במסגרת תביעה למתן חשבונות, בשאלות הבאות: האם בין הצדדים יש שותפות, ומה תנאיה? אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם יש לפרק את השותפות, ובהתאם, להורות על סילוק חובות השותפות וחלוקת היתרה? האם יש להורות לנתבע לגלות את כל חשבונות השותפות ממועד הקמתה הנטען בחודש נובמבר 2015, עד יום מועד הפרוק? רקע: אחיו של התובע, מר ג'רייס חדיד היה בעלים של אטליז בכפר מעיליא.

לאחר שמונה כונס נכסים לפי החלטת בית משפט בתיק זה, העסק ניסגר, והנתבע התחיל להעביר ציוד וקליינטים לאטליז של אבא שלו, שהיה עובד רק בעיזים, ומיום שניכנס הכונס נהיה לו בשר לבן, עגל, כבש, עוף, כל המוצרים שהיו באטליז המשותף.

לאחר מכן העיד שרכש ציוד חדש – שני כיורים, שלוש תעלות מנירוסטה, שתי דלתות לשולחן קיים ועוד נירוסטה בצורת U. כמו כן הציג חשבוניות נוספות בגין חומרי ביניין (נ/14) – למרכז הבשר מעיליא; שיש (נ/15, נ/16) – למרכז הבשר מעיליא; פאנלים ואביזרים לקרור (נ/17) - למרכז הבשר מעיליא; חשבוניות שונות (נ/18) - למרכז הבשר מעיליא; רכישה בברזל מעיליא (נ/20) – לנתבע; דברי חשמל ועבודות חשמל (נ/25) – למרכז הבשר מעיליא.

...

אני מורה לנתבע לגלות לתובע את כל חשבונות השותפות, לרבות הוצאות, השקעות, הכנסות, תיעוד פנים וכל חומר חשבונאי אחר, ממועד הקמת האטליז מרכז הבשר מעיליא, ועד יום 14.7.16.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בשלב זה בסך 35,100 ₪.

אני קובע קדם משפט לשם דיון ביתרת השאלות השנויות במחלוקת ליום 16.7.17 שעה 08:30.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד 22 דצמבר 2016 פר"ק 34468-01-12 אייס אוטו דיפו בע"מ ואח' נ' כונס נכסים רישמי תל אביב ואח' פר"ק 41058-12-16 כונס נכסים רישמי תל אביב נ' פלנר(נאמן) ואח' לפני כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ בעיניין: פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה") ובעניין: אייס אוטו דיפו בע"מ, ח.פ. 511739294 אייס רשתות שיווק - מוצרי צריכה בע"מ, ח.פ. 512003690 (להלן "החברות") המבקשים: עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית (מפרקים) ע"י ב"כ עוה"ד עמית פינס משרד עוה"ד וקסלר ברגמן ושות' המשיבים: 1. משמרת חברה לשירותי נאמנות בע"מ בתפקידה כנאמן למחזיקי אגרות החוב (סדרה א') של החברה ע"י ב"כ עוה"ד רענן קליר 2. נושות החברות ע"י ב"כ עוה"ד רועי אהרוני 3. כונס הנכסים הרישמי ע"י ב"כ עוה"ד אילון בריל פסק דין

בעלות המניות בחברת האם הן חברת ב. גאון קמעונות וסחר בע"מ (להלן: "גאון") וקנה ובנה עשה זאת בעצמך (1993), שותפות מוגבלת (להלן: "קנה ובנה"), בחלקים שוים (שיקראו יחד: "בעלות השליטה").

בבקשה נתבקש בית המשפט להורות לבעלות השליטה להעביר לקופת הפרוק סך של 200 מיליון ₪, סכום שננקב בהתאם לסכומן של תביעות החוב שאושרו ושלא היה באותה עת בקופת הפרוק כסף לשלמן, בהתבסס על הפרת ההיתחייבות של בעלות השליטה להזרים 20 מיליון ₪ לחברת הבת, ערב קריסתה.

ההצעה לייחד סכום של 3.5 מיליון ₪ לעורכי הדין הנ"ל נבעה מהצורך לקנות את הסיכון הכרוך בעילות עצמאיות שנכללו בתביעות החופפות, המבוססות בעיקר על מצגים וטענות אשר ניתנו לכאורה על ידי נושאי משרה ספציפיים או מי מטעמם כלפי נושים ספציפיים.

...

באשר לטענת המתנגדים כי הצעת ההסדר נוקבת בסכום נמוך מ-20 מיליון ₪ שעל בעלות השליטה לשלם במסגרת ההסדר, למרות התחייבותן הבלתי מותנית ומתעלמת משאלת הקשר הסיבתי בין הפרת התחייבות זו לבין קריסת החברה - דין הטענה להידחות.

התוצאה לאור המפורט לעיל שוכנעתי כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בשיקול דעת המפרקים הממליצים לאשר את הצעת הסדר הגישור וכי מתחם השיקולים שנשקלו על ידם הינו סביר.

התוצאה היא שאני מאשרת את הצעת הסדר הגישור ובכלל זה את סעיפים 26.2.1 עד 26.2.8 (כולל) להצעה הנ"ל ונותנת לה תוקף של פסק דין.

במסגרת התדיינות ענפה עתרה הנתבעת 1 לסעד של הצהרה בדבר זכויותיה בפטנטים (ה"פ 840/79) למרות שבהחלטתה של הנשיאה ח' אבנור על גבי הבקשה לאישור ההסכם במסגרת תיק הפרוק, נאמר מפורשות: "כל הנכסים הזכויות וההתחייבויות שהיו שייכים לעין טל בע"מ (בפרוק), מוקנים לרוכשים מיום ההחלטה דהיינו 20.11.82" (נספח א' לכתב-התביעה המתוקן מס' 1).

בית-המשפט העליון אישר את פסקי-הדין החלקיים וקבע כי זכות השמוש בפטנטים עברה אל התובעת 1 עם רכישת נכסיה של עין טל ההיסטורית וכל פסיקה אחרת, אינה מחייבת את הצדדים בתובענה שבפנינו: "על חומת הנימוקים סביב מסקנה זו מסתערים המערערים באמצעות איל ברזל שכח הנגיחה שלו הוא, לדעתם, רב עוצמה עד כדי כך, שהחומה הבצורה חייבת ליפול תחתיה. הכוונה היא לדבריו של הנשיא מ' שמגר בפסק הדין של המערכה הראשונה...

לא מצאתי בנימוקים המועלים על ידי המערערים כל בסיס לסטות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בנקודה זו. חברת עין טל (1983) היא, כאמור, אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות היחידים, ואין להטיל ספק בכך כי הכרעה, שניתנה בין השותפים בחברה המקורית, אינה יכולה לחייב בעל מניות בחברה החדשה, אשר בינו לבין השותף המקורי (ובעל המניות הנוכחי) רוזנברג, קיימים אף ניגודי אינטרסים" (שם פיסקאות 13-16).

תבורי קיבל הסברים אשר הניחו את דעתו, ובהם רכישת החברה כעסק חי וקבלת מלוא הזכויות, הנכסים והחובות של עין טל ההיסטורית: "כלומר, מי שירכוש את עין-טל בע"מ ירכוש את כל נכסיה המוחשיים (תבניות, אמצעי ייצור אחרים, מלאי, כלי רכב, וכיוצ"ב), ביחד עם נכסיה הבלתי מוחשיים, לאמור: על זכויות לניצול בלעדי של הפטנטים, וכן את סימן המסחר 'עין טל'". אלא שלמעשה, מנעו הנתבעות גישה אל אמצעי הייצור והמלאי, ובמקביל פתחו בשיווק מוצרי עין טל ההיסטורית ללקוחות הוותיקים.

...

בית-המשפט העליון אישר את פסקי-הדין החלקיים וקבע כי זכות השימוש בפטנטים עברה אל התובעת 1 עם רכישת נכסיה של עין טל ההיסטורית וכל פסיקה אחרת, אינה מחייבת את הצדדים בתובענה שבפנינו: "על חומת הנימוקים סביב מסקנה זו מסתערים המערערים באמצעות איל ברזל שכח הנגיחה שלו הוא, לדעתם, רב עוצמה עד כדי כך, שהחומה הבצורה חייבת ליפול תחתיה. הכוונה היא לדבריו של הנשיא מ' שמגר בפסק הדין של המערכה הראשונה...

אין בידי לקבל מסקנה זו, משני טעמים.

המסקנה העולה מן האמור הנה כי המקרים הקשים להוכחה מדויקת של הנזקים, מצדיקים פיצוי על דרך האומדן.

הנתבעות תשלמנה בראש נזק זה פיצוי על הצד הנמוך בסך 300,000 ש"ח. לסיכום, הנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד לתובעת 1 146,718,3 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.4.1995, שהוא מועד הגשת כתב-התביעה המתוקן (מס' 1).