תביעת חוב בעל פה: תביעה לתשלום חוב ללא מסמך כתוב

כך דרש הרצל לפתע בטחונות ושיקים מהנתבע על אף הסכמות הצדדים בעל פה להתנהל במזומן ללא בטחונות.

לפיכך ברי כי החוזה הכתוב הוא נקודת המוצא בהליך זה. חוב דמי השכירות עד לביטול החוזה אין מחלוקת כי במועד הרלוואנטי לתביעה עמדו דמי השכירות, בהתאם לחוזה השכירות הכתוב, על 4,680 ₪ לחודש כולל מע"מ. התובע טוען כי עד למועד מסירת הודעת ביטול החוזה לנתבע, ביום 14.5.2019, עמד חוב השכירות על 30,730 ₪ (סעיף 23 לתצהיר התובע).

ברי כי במצב דברים זה לא ניתן לומר כי נסתרה טענתו של התובע בדבר חוב דמי שכירות שנותר לנתבע בעת ביטול החוזה, ויש לקבל את תביעתו בעיניין זה. אעיר עוד כי על אף שהנתבע טען כי בשלב כלשהוא נתן לתובע כרטיס חיוב שלו שהיה בו אשראי לצורך ביצוע התשלומים, והתובע היה מוציא משם כסף בכל 10 לחודש (סעיף 11 לתצהיר הנתבע), לא הביא הנתבע כל ראיה לתשלומים באמצעות כרטיס זה, ראיה קלה ופשוטה להוכחה.

לא הובאו מסמכים מטעם הבנק שיש בהם להצביע על מספר השיקים שחזרו וגרמו להגבלת חשבונו של הנתבע כך שניתן יהיה לבחון האם ללא השיקים שהופקדו על ידי התובע לא היה מוגבל החשבון של הנתבע (כאשר יש לזכור כי למצער לגבי חלק מהסכום היה זכאי התובע להפקיד את השיקים בשל חוב השכירות של הנתבע); כך גם לא הובאה כל ראיה על עיקולים שהוטלו בחשבון הבנק כפי שנטען.

...

כאשר נשאל האם את מפתח החנות החזיר לתובע רק ביום 18.8.2020 השיב: "לא נראה לי כי היה לו מפתח קודם והוא נעל אותי מחוץ לחנות במשך חודשים..." (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 30).

המסקנה היא כי אין לקבל את טענת הנתבע באשר להפרת החוזה על ידי התובע.

לפיכך ישלם הנתבע לתובע סך של 199,000 ₪; וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ והוצאות משפט.

ביום 18.6.13, נימסר לידי המשיבה מיסמך חתום בחותמת המבקשת וכן בחתימת בעלה של המשיבה, במסגרתו צוין כי המשיבה כסתה חובות של המבקשת בסדר גודל של כ- 160,000 ₪ וכי החוב לא ניסגר עד לאותו המועד בו נערך המסמך (להלן: "המסמך משנת 2013").

כן נטען, כי גם אם היה ממש בטענת המשיבה לעניין המסמך משנת 2013 במסגרתו הודתה המבקשת בקיומו של החוב (אשר לטענת המבקשת חסר תוקף מאחר ולא נחתם כדין על ידי שני מורשי החתימה אצל המבקשת), הרי שגם אז התביעה היתיישנה ביום 17.6.2020, וזאת בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

נוסף על כך ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת תוקפו של המסמך משנת 2013 נוכח טענות המבקשת כי הנו חסר תוקף בשל היעדרן של חתימות שני מורשי החתימה, ניתן ללמוד אף מנוסחו על כך שעוד בטרם שנת 2013 המשיבה דרשה להשיב את חובה, שכן בהסכם נכתב כי: "מאז ועד ליום זה לא החזרנו את החוב לציונה למרות כל בקשותיה לסגירת החוב". מכאן עולה כי המועד לקיום החיוב, קרי מועד פרעון ההלוואה כבר חלף גם לפי אומד דעת הצדדים.

מכל מקום, טענת המשיבה לפיה ניתנו לה הבטחות בעל פה לתשלום החוב במרוצת השנים הועלתה באופן כללי, נעדרת פירוט מינימאלי, ואינה מתיישבת עם הגישה הרווחת בפסיקה לפיה דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הנה מהותית.

...

דיון והכרעה; לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה ובחנתי את טענות הצדדים בראי הדין והפסיקה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה, מחמת התיישנות.

בהתאמה, יש לדחות את טענות הנתבע באשר לסיכומים והנחות בעל פה שגובשו בינו לבין מר סולומון, מכוח ההסכמות לאורן פעלו הצדדים עובר לחתימה על ההסכם הכתוב, בהיותן טענות בעל פה כנגד מיסמך בכתב.

מנגד טוען הנתבע, כי הצדדים לא פעלו מעולם לפי ההסכם הכתוב אלא בהתאם להסכמות בעל-פה שהושגו בינו לבין מר סולומון, אשר עבד בשרותי התובעת עד ליום 31.8.15, וכי התביעה הוגשה כמסע גומלין לאחר הודעתו בדבר סיום התקשרותו עם התובעת.

התובעת מפנה בהקשר זה לסעיף 2 להסכם, הקובע: "מוסכם על ידי הצדדים כי המחיר הסופי הנו המחיר הנקוב בחשבונית הסופית שתוצא על ידי החברה". כן מפנה התובעת לסעיף 4 להסכם, לפיו: "כל תיקון או תוספת להסכם זה ייערכו בכתב, שאם לא כן לא יהיה להם תוקף". בנוסף מפנה התובעת לסעיף 4 לכתב הערבות, אשר מורה: "היתרה המופיעה בהנהלת החשבונות שלכם וסכומי החשבוניות שיוצאו על ידכם, יהוו הוכחה לגבי סכום קרן החוב ויהיו נאמנים עלי". לטענת התובעת, הנתבע יצר חובות כשלא שילם את מלוא סכום החשבוניות, כך שנותר חוב פתוח.

...

לסיכום, מן הראיות עולה בבירור, כי במשך ארבע שנים לערך, פעלו הצדדים ללא הסכם כתוב וכחצי שנה לפני שמר סולומון הפסיק לעבוד אצל התובעת, חתם הנתבע על ההסכם הכתוב.

הנה כי כן, התובעת לא הוכיחה את תביעתה עת לא הוכיחה כי לנתבע קיימת יתרת חוב פתוחה, בגין אי תשלום חשבוניות מס שהיא הנפיקה לו. התביעה נדחית, אפוא.

לאחר ששקלתי בדבר, על מנת שלא להכביר מחלוקות נוספות בין הצדדים וכדי לכבות את אש המחלוקת באופן סופי, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות לטובת הנתבע.

ואולם, כך נקבע, פסק הדין אינו חל על המערערת, שכן היא לא הייתה צד לאותו הליך ואף לא טענה כי המסמכים שמכוחם הוגשה התביעה נגד המנוח ליברמן הם אותם מסמכים העומדים ביסוד תביעת החוב, ומכאן שאינה יכולה לטעון לתחולת פסק הדין מכוח מעשה בי-דין, השתק עילה או השתק פלוגתא.

הנושה מוסיפה וטוענת כי אביה של המערערת, שנימצא אף הוא בהליך פשיטת רגל, לא העלה כל טענה בנוגע לתביעת החוב וסבורה כי נכון הוא שהמערערת הייתה "לומדת" מאביה [כך במקור] להכיר בחובותיה ולשלמם (סעיף 32 לסיכומי הנושה).

לבסוף, מציין המנהל המיוחד ביחס לסכום החוב כי המערערת שתקה גם בעיניין זה ולא העלתה כל טענה עובדתית או משפטית, ביחס לתחולת חוק אשראי הוגן, הסכום הנקוב בשטר החוב, ריבית נשך לא חוקית וסכומים ששולמו לנושה.

בא כוח המערערת הסתפק במכתב התשובה הלאקוני, ללא טיעון עובדתי ומשפטי סדור, בלא שצרף כל מסד ראייתי ובלא שציין כי ברצונו להעלות טענות נוספות בעל פה או בכתב.

בא כוחה טוען כי המנהל המיוחד לא שעה לבקשתו "להפגש עמו בטרם ידון בתביעת החוב" (סעיף 15 לסיכומי המערערת); כי מכתב התשובה ששלח ביום 1.3.2021 היה מטיבו "פניה כללית שמטרתה לדרבן את המנהל המיוחד להשלים את בדיקתו" (שם); כי הוא "פנה בע"פ ובכתב למנהל המיוחד ודחק בו, ליפגוש בו ובמערערת על מנת להעלות את כל הטענות שבפיהם באופן סדור בפני המנהל המיוחד, ובקשתו לא נענתה" (סעיף 16 לסיכומי המערערת); וכי המנהל המיוחד נתן לו "להבין כי בהתאם להחלטה בתיק ליברמן, יכריע בתביעת החוב של המשיבה [הנושה] והיה ברור למנהל המיוחד ולח"מ [בא כוח המערערת] כי מצבם של המערערת ושל ליברמן זהה" (סעיף 18 לסיכומי המערערת).

בדיון שנערך בפני חזר בא כוח המערערת והסביר כי "אני חשבתי כפי שנהוג, כפי שעבדתי עשרות שנים עם בעלי תפקיד, שאני מספק להם את האינפורמציה למה הם צריכים במקרה שלנו לדחות את התביעת חוב, אני הבנתי שמתוך מה שמופיע בפסק הדין זה ברור לחלוטין שאין חוב ואם יהיו לו עוד שאלות הוא יפנה אלי אחר כך כמו שנהוג... אני ציפיתי שלפני שהוא נותן החלטה בתביעת החוב הוא יפנה אלי אם יש לו שאלות... אם היו לו עוד שאלות היה צריך לפנות אלי..." (עמודים 1 ו-3 לפרוטוקול).

...

כך נקבע כי: "המנוח (וסיון) [המערערת; הדגשה הוספה] הסכימו לחתום על תניה המנוגדת להוראות הדין (הקוגנטיות, כאמור לעיל) כפי שעולה מתצהירו של מנהל התובעת [הנושה], אשר ציין כי 'החתמתי, באופן אישי, את הערבים... על שטר חוב, וכן החתמתי את הערבים על ערבות אישית לכתב ההתחייבות ולהסכם מסגרת לניכיון שיקים מסחריים והלוואות...'. בסעיפים 12-10 לתצהירו של מנהל התובעת [הנושה], אין כל אזכור [הדגשה במקור] להסברים או לדברים שנמסרו לערבים טרם חתימתם, להבהרות או לתשובות שניתנו להם. מכלל הן נלמד לאו, וניתן להסיק שלא ניתנו לחותמים הסבר, הבהרות או תשובות כלשהן... מצב דברים זה הוא בדיוק המצב אותו ביקש המחוקק למנוע, עם התיקון לחוק הערבות [הדגשה במקור]... מכוח החובה לנהוג בתום לב במהלך מו"מ לחתימת הסכם – והסכם למתן ערבות לאחר הינו הסכם לכל דבר ועניין – נדרשה התובעת [הנושה] למסור למנוח, טרם חתימתו, כי היא רואה בו 'בעל עניין' בחברת קונספט על כל המשתמע מכך. כך, הייתה התובעת [הנושה] מאפשרת למנוח להבין את תפיסתה של התובעת [הנושה] באשר לתפקידו ומידת אחריותו להתנהלות חברת קונספט, ולאימות המידע או שלילתו. התובעת בחרה שלא לעשות כן, על אף היותה מלוּוה ביעוץ משפטי צמוד, ובהיותה מודעת לאפשרות כי במקרים מסוימים, נוצר ללווה חוב שיכול להביא להגשת תובענה כנגד הערב (כפי שנעשה פעמים לא מבוטלות בעבר). על בסיס דברים אלה, אני קובעת כי התובעת הפרה את חובת תום הלב, בשל נסיבות ואופי החתמת המנוח על כתב הערבות" (סעיפים 22-21 לפסק הדין בעניין עזבון ליברמן).

הנה כי כן, בנסיבות שפורטו, בשים לב לאופיו של ההליך ומן הטעמים שפורטו, הגעתי למסקנה כי יש מקום לאפשר בירור ענייני של טענות המערערת.

אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שההכרעה בתביעת החוב תבוטל.

...