בכל מקרה נטען כי החברה ביצעה עבודה לתובע על הצד הטוב ביותר, התובע הביא את החברה לשלב בו ביצעה 90% מהעבודה, וכדי להישתמט מתשלום שאר חובו על-סך 27,000 ₪, עשה כאילו הביא נגר שעלה לו הון תועפות, בעוד שבפועל נותרו פינישים פשוטים בעלות של 1,000 ₪, וכך התובע נותר חייב 26,000 ₪.
לכל זה יש להוסיף את המנעות התובע מהעדת רעייתו, למרות שעולה מעדותו, כי היא הייתה מעורבת בעבודות נשוא התביעה והעיד כי: "היינו מעורבים ביחד. הרוב היה טכני, אישתי בקטע של היופי של המטבח, אבל רוב הדברים התנהלו מולי ומולו. אישתי גם הייתה בנגריה בתמרה עם הילדים והוא קיבל את השיק השלישי, האחרון, אצלו בנגרייה עצמה הוא קיבל את השיק. השארתי לו שיק פתוח..." (ראה: ישיבה מיום 7.6.16, עמ' 7, שורות 12-14).
כשהופנה לסעיף 9 לתצהירו, שם הצהיר, כי הגעתו לבית התובע הייתה לשם התקנה בלבד, מתוקף תפקידו כנגר שכיר אצל הנתבעת, השיב שהוא מבין בנגרות ובהרכבות, ואמר שעובד כנגר, בגלל שעבד בנגרייה.
התובע תבע אף סך של 15,000 ₪ בגין הסעת ילדיו במשך שנה, לאור הטענה כי לא ניתן היה לעבור להתגורר בבית החדש, לאחר שהילדים נרשמו כבר בבית-ספר בעמק, אלא שהתובע לא הציג כל אסמכתא כי ילדיו היו רשומים לבית-ספר בעמק וממתי היו רשומים הם.
שנשאל התובע, האם כשהוא מתייחס למרכיב של הסעות הילדים, הוא מתייחס גם לתקופה של 12 חודשים, השיב כי הילדים לומדים 10 חודשים.
...
הפועל היוצא מכל האמור לעיל, שהתובע לא הוכיח כמה זמן חלף מסיום העבודה בביתו ועד תחילת העבודה על-ידי כריים.
לאור כל האמור לעיל ומשמצאתי לדחות את התביעה , אין מקום גם לפיצוי בגין עוגמת נפש, צער, טרדה וסבל בסך של 50,000 ₪.
לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ ולנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪.
