תביעת חוב בגין חומרי בנייה בלתי משולמים

נטען כי מלכה השתלט על אחת הדירות ולא שילם את עלויות הבניה בסך 800,000 ₪.

בית משפט קמא אף דחה לחלוטין את התביעה שכנגד שהגישו גבעתי בוקרה ומיקי מאיר עת קבע כי התחייבות המימון התייחסה ל"גמר עלויות הבניה" במובחן מעלות הבניה עד לגמר שלד, עת מלכה כבר שילם עבור הדירות במצבן סך של 30,000 $, כי גבעתי "לא הביאו בדל של ראיה להוכיח כי הם השלימו את גמר בנית הדירה שמלכה תפס בה חזקה ואילו מלכה הביא ראיות בעיניין זה כולל קבלות"; כי סוכם בין הצדדים כי מלכה יקבל את דירה 5 וגבעתי את דירה 6, וכי גבעתי מכר את דירה 6 וקיבל את מלוא תמורתה.

גבעתי לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את העירעור המונח לפנינו במסגרתו חזר על כל אותן הטענות שטען בבית משפט קמא, תוך מתן דגש מיוחד לטענות הבאות: מלכה אינו יכול לתבוע השבת כספים משהוא נחסם במחסום "מעשה בית דין" בפסקי דין שניתנו בתביעות קודמות שהגיש בשנים 2011 ו2015 לפיהם נדחו התביעות; מלכה ויתר על התביעה הקשורה לדירה באשקלון עת חתם על מיסמך ויתור והעדר תביעות; החוב בגין מקבץ ההלוואות סולק במסגרת המסמך מיום 09.12.2010.

נזכיר איפוא מושכלות יסוד לפיהן תפקידה של הערכאה הדיונית הוא לשמוע את העדויות, לבחון את הראיות, לקבוע את הממצאים הנדרשים, ולהכריע בטענות הצדדים ובסעדים הנתבעים, עת "תפקידה של ערכאת העירעור אינו 'שמיעה מחדש' (rehearing) של המשפט, אלא בחינה האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין..." (ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, פסקה 24, ניתן ב-11.09.2006).

...

משהבוררות לא נתקיימה בסופו של דבר, ומשגבעתי לא עתר להעביר את התביעה (השלישית) נושא ההליך לבוררות, לא הייתה מניעה כי בית המשפט קמא יברר אותה לגופה וכי מלכה יזכה סוף סוף ליומו בבית המשפט.

אנו מבהירים, את המובן מאליו לטעמנו, כי יש להתבונן על ההיגד בפסק הדין של בית משפט קמא לפיו "מכאן שמלכה היה רשאי ביחסים שבינו לבין התובעים שכנגד לתפוס חזקה בדירה מס'5 ולנהוג בה מנהג בעלים, כפי שנהג גבעתי בדירה שלו" (פסקה 180 לפסק הדין) כאל הנמקה בלבד במובחן מקביעה בהקשר לזכות בעלות במקרקעין.

התוצאה היא שבכפוף לתיקון המפורט בסעיף 7(ד) לעיל ולהבהרה המפורטת בסעיף (ה) לעיל - הערעור נדחה.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בסכום של 18,075 ₪ וזאת בגין חומרי בניה שספקה לנתבעים עבור בניית ביתם, ואשר לא שולמו לתובעת.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות ובחנתי את טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: ראשית אין מחלוקת, כי הבית בישוב דיר חנא שופץ ונבנה במשותף על ידי בני הזוג בזמן שהשניים היו עדיין נשואים, גם אם לא הסתיימה בנייתו.

סכומי החומרים והמוצרים שסופקו התובעת לא הוכיחה את מלוא סכומי החוב והמוצרים אותם סיפקה, כמפורט בכתב התביעה ובתצהיר שהגישה, זאת לאור שינויים שנעשו בכתב יד על חלק מהחשבוניות, ומשלא הציגה כרטסת הנהלת חשבונות, תעודות משלוח, או מיסמך חשבונאי אחר ביחס לחובות מעודכנים של הנתבעים.

...

ממכלול הראיות עולה, כי חיוב הנתבעת צריך שיעשה מכוח חזקת השיתוף, ועל כן חלקה צריך שיהא רק בגובה מחצית החוב.

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 5,037.5 ₪ - חלק מסכום החוב.

יובהר כי באשר לפסק הדין המותנה שניתן נגד הנתבע 1 ביום 30.12.21 אני מקבל את התביעה גם נגד הנתבע 1 בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות באופן שהנתבע 1 יחויב גם כן במחצית השנייה מסכום החוב שהוכח – כלומר סכום נוסף של 5,037.5 ₪, וזאת בנוסף לסכומי ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו נגדו בפסק הדין החלקי שניתן.

בפניי תביעה כספית שהוגשה בידי התובעת בגין חוב שחב לה הנתבע לטענתה, על רקע אספקת סחורה לנתבע.

התובעת טענה כי בינה לבין הנתבע היתקיימו יחסים עיסקיים במסגרתם סיפקה התובעת לנתבע חומרי בנייה ומוצרים שונים בהתאם להזמנת הנתבע ולדרישותיו, אך הנתבע לא שילם את חובו.

...

חרף העובדה כי הנתבע אינו חתום על חשבונית המס ותעודות המשלוח ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, עיינתי בראיות ושמעתי את העדויות שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הסחורה מושא החוב אכן סופקה לנתבע, באופן שדין התביעה להתקבל.

כשנשאל מר שאהר נעאמנה על אודות זהות החתום על החשבונית ותעודות המשלוח כך העיד (שורות 12-14 בעמ' 6 לפרוטוקול): "ת. על איזה? לאחר שעיינתי בכתב התביעה, אני משיב כי אני לא יודע מי חתם על המסמכים האלה. למה זה לא אני, זה הנהג, מי שלוקח את החומר ומוסר את זה ללקוח, זה הנהג. אני לא מופיע שם". מר עבד אלסלאם נעאמה מטעם התובעת העיד בחקירתו כי עבד אצל התובעת במחלקת חשבונות וגבייה במשך שמונה שנים והנתבע הזמין סחורה באמצעות הטלפון או נכח במשרדי התובעת והסחורה נשלחה אליו במשאית, כאשר הנתבע הזמין דרכו אישית סחורה מספר פעמים במהלך השנים 2014-2015 (שורות 14-23 בעמ' 10 לפרוטוקול).

סיכום: מכל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בהתאם לחוב בתיק ההוצאה לפועל.

הרקע לתביעה והצדדים לה התובעת, חברת גלרי סוויס בע"מ, חברה העוסקת בעיקר בייבוא ושיווק צבעים וחומרי ביניין, ולה חנות לחומרי ביניין, סיפקה לנתבעת, חברת מ.ר.ר.ג יזמות נדלן בע"מ, שהיא חברה המבצעת עבודות בנייה בפרויקטים בישראל, חומרים לצורך ביצוע עבודות בפרויקט בנייה.

השאלה שבמחלוקת הכול מסכימים כי הסחורה מושא התביעה אכן סופקה על ידי גלרי סוויס, ושנותר חוב בגינה שלא שולם.

...

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את התביעה במלואה מול מ.ר.ר.ג, ולדחות את ההודעה שנשלחה לשרימקס, כך שמלוא התשלום יחול על מ.ר.ר.ג בלבד.

בנסיבות העניין, ונוכח אי הבהירות המסוימת שהייתה בהתנהלות בין הצדדים, החלטתי לפסוק הוצאות ושכר טרחה על הצד הנמוך.

אשר לאבראהים, ולו משום שהתרשמתי שרב הנסתר על הגלוי בעניין מעורבותו בפרויקט בכלל ובאשר ליחסים שבינו לבין שרימקס בפרט, ולצורך הכרעה בתיק לא נדרשתי לדיון בגרסתו ובתמיהות שהעלתה שרימקס לגביה, יסתפק זה בכך שלאור התוצאה שאליה הגעתי בתביעה העיקרית, ההודעה כנגדו נדחית.

התובעת והנתבעת שכנגד, חברת מאיר אפרת השקעות ובניה בע"מ (להלן ולעיל: "התובעת"), הגישה תביעה בגין חוב, שלטענתה חבה לה הנתבעת, בסך של 798,468 ש"ח. הנתבעת והתובעת שכנגד, גב' בירוטה (לוסטהויז) פויזר (להלן ולעיל: "הנתבעת") הגישה תביעה שכנגד, בטענה לרשלנות והפרת ההסכם מצד התובעת בבצוע הפרויקט ועותרת לפצוי בסך של 2,779,000 ש"ח. תמצית כתב התביעה ביום 15.2.1995 היתקשרה התובעת עם הנתבעת בהסכם קומבינאציה.

דיון והכרעה עיון בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים מעלה חמש פלוגתאות: (1) טענה כי על הנתבעת לשאת בתשלום מס ערך מוסף בגין שירותי הבניה; (2) טענה כי לנתבעת חוב בגין עבודות נוספות וארנונה; (3) טענה כי התובעת התעכבה באופן בלתי סביר בהוצאת היתר הבניה; (4) טענה כי התובעת אחרה במסירת הקוטג'ים תוך הפרת המועד שנקבע בהסכם לסיום העבודות (5) טענה לגריעת שטח וירידת ערך במקרקעי הנתבעת בעקבות מיקום הגדר שבין מקרקעי הנתבעת לבין מיגרשי השכנים באופן שגוי.

משהגעתי למסקנה זו, איני נידרשת להכריע בטענות הנתבעת כי התובעת לא הציגה חשבונית מס בגין שירותי הבניה ולא הוכיחה כי שילמה סכום זה וכי הסכום שנתבע מסתמך על חישוב שגוי בהתאם להסכם הישן שאינו תקף.

מעדויות הצדדים ומחומר הראיות בתיק עולה כי בעוד הנתבעת שלחה לתובעת מספר מכתבים והודעות דואר אלקטרוני הכוללים בזמן אמת טענות לאי השלמת מלוא העבודות בקוטג'ים ומתרים בתובעת לזרז את השלמתם ולבצע מסירה בהקדם (מוצגים 20-17 למוצגי הנתבעת), התובעת מצידה לא הציגה ראיות משכנעות מזמן אמת המבססות את טענתה כי הדירות היו ראויות למגורים וכי כלל עבודות הבניה והפיתוח הושלמו במלואן בהתאם להוראות ההסכם ונספחיו (סעיף 7.11 להסכם).

...

אשר לטענת התובעת כי הנתבעת נמנעה מלשתף פעולה (סע' 66 לסיכומיה), איני מקבלת אותה וראו בעניין זה האמור בסעיף 61 לעיל.

כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי הואיל והגדר היתה ממוקמת טרם הבניה בתוך שטחה של הנתבעת, יש לסלק את התביעה בהעדר עילה ויריבות והיה על התובעת לבסס עילה נגד השכנים תחילה (סע' 68-67 לסיכומי התשובה).

לסיכום חלק זה: יש לפצות את הנתבעת בגין גריעת השטח ממגרשיה בסך של 83,000 ש"ח. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.