תביעת חוב בגין הלוואות שניתנו בהמלצת אחות הנתבע

עד מועד הגשת הדו"ח המסכם מטעם המנהלת המיוחדת ביום 3.9.19 הוגשו כנגד החייבת 16 תביעות חוב בסך כולל של 943,866.2 ₪ מתוכן נתבע סך של 20,564 ₪ בדין קדימה.

המנהלת המיוחדת ציינה בדו"ח כי מעיון בתביעות החוב של החייבת עולה כי חובותיה העקריים הנם בגין הלוואות שנטלה בשנת 2014 מבנק מרכנתיל ובנק הפועלים, חובות בגין דמי שכירות וכן בשל המחאות שנתנה לספק פירות וירקות.

לאור המפורט לעיל, המנהלת המיוחדת המליצה בדו"ח המסכם על ביטול ההליך לאחר שסברה כי לא ניתן להכריז על החייבת פושטת רגל ולקבוע תוכנית פירעון בעיניינה וזאת הן לאור חוסר תום ליבה ביצירת החובות כפי שעלה מגירסת החייבת בחקירתה ואשר לפיה החייבת יצרה את חובותיה על דרך לקיחת הלוואות ומתן המחאות ללא שיש באפשרותה לעמוד בתשלומן, והן לאור היתנהלותה של החייבת במסגרת ההליך ובכלל זה העובדה כי החייבת אינה ממצה את כושר הישתכרותה , לא מגישה אסמכתות באשר להוצאותיה המדווחות ובהנתן העובדה כי מישפחת החייבת ממשיכה לנהל את אותו עסק משפחתי שהיה רשום על שם החייבת והחייבת ממשיכה לעבוד בעסק האמור שרשום (נכון למועד עריכת הדו"ח המסכם) על שם אחי החייבת.

לטענת המנהלת המיוחדת, מגירסת החייבת עצמה בחקירתה ובתצהיר מיום 26.11.19 ותגובת הנושים לצד עיון בתביעות החוב, עולה כי מדובר בחייבת שהיתה רשומה כבעלת עסק לממכר פירות וירקות כבר בשנת 2013 וכי לקראת מחצית שנת 2014 פתחה החייבת עסק נוסף לפירות וירקות בכרמיאל ולקחה הלוואות מהבנקים הנושים בהסתמך על נוכחותו של אביה וערבותו של אחיה סעיד וכן בהסתמך על דו"חות רווח והפסד שהציגה.

...

באיזון הראוי אני סבור כי תכנית פירעון או הסדר נושים שבמסגרתם תשלם החייבת 100% דיבידנד לנושים בדין קדימה , ו-30% דיבידנד לנושים בדין רגיל בתוספת הוצאות הליך ובתקופה שלא תעלה על 60 חודשים , היא תכנית או הסדר שיתכן ויש מקום לאשרם גם ללא הסכמת נושי החייבת ומכח סמכות בית המשפט על פי סעיף 62 לפקודה .

עם זאת לצורך קביעה סופית אם יש מקום להכרזת החייבת או שמא לאור החלטתי זו , יהיו נושיה העיקריים נכונים להסכים להצעה במסגרת הסדר נושים, וכן לצורך בחינה סופית של הסכומים שיידרשו על פי העקרונות לעיל , יש צורך בבדיקת תביעות החוב שהוגשו כנגד החייבת , ובענין זה תבחן המנהלת המיוחדת את הטענות בדבר ביטול תביעת החוב של הנושה פירות שוק הכפר, וכן טענות בדבר סכומים ששולמו לבנק הפועלים על ידי אחי החייבת ועוד'.

לפיכך אני מורה למנהלת המיוחדת להשלים את בדיקת תביעות החוב של החייבת לא יאוחר מיום 31.12.2020, ועד ליום 15.1.2021 תגיש המנהלת המיוחדת עדכון בדבר מצבת חובות החייבת , וכן את עמדתם העדכנית של בעלי התפקיד ביחס להצעתי בסעיף 67 לעיל.

על החלטה זו הוגש ערעור (עמ"ש 41138-12-18, להלן: "תיק העירעור") ובפסק הדין שנתן תוקף להסכמה נקבע בין היתר כי העירעור יידחה אולם לא יהיה בכך משום מעשה בי – דין הקובע שאין חובות משותפים לצדדים לו כלפי צדדים שלישיים, וכי ככל שתוגש תביעת צד שלישי לא תועלה טענה מפי הנתבעת דנן למעשה בי – דין ביחס לחובות.

עם זאת, בהמשך טענה הנתבעת כי דובר בהלוואה ליוסף בלבד, במסגרת יחסיו המשפחתיים מול אחיו, התובע, מבלי שהיה לה כל חלק שהוא בה. בין הצדדים נטושה מחלוקת נוספת, שהוצתה בעיקר בסיכומי הנתבעת, בשאלה האם החלטות בית המשפט בתיק המשפחה ו/או בתיק העירעור חסמו את הדרך בפני התובע, בהיותו אחיו של יוסף להגיש את התביעה הנוכחית, אם לאו.

הנתבעת עצמה ציינה בעדותה כי קודם למתן ההלוואה היה בינה לבין יוסף שיח בנושא וציינה – "אני בהחלטה שלנו, בבית, בין יוסי לביני, המלצתי למכור את חלקו לשותף. שיוסי יצא. רק לאחר 10 ימים בערך, שזה לא קרה, יוסי אמר לי שהוא החליט לקנות את החברה" (עמ' 18, שו' 19-21).

כפועל היוצא מאליו, יש לקבוע כי מששימשה ההלוואה לצורך רכישת מניותיו של השותף, היינו לצורך הגדלת אחזקותיו של התא המשפחתי בחברה, בתוך כלל נכסיו, אזי אף היא "נכס" שלילי משותף, קרי חוב משותף ששני השותפים לתא המשפחתי, הנתבעת ויוסף, חבים בו יחד ולחוד.

טענה נוספת שהנתבעת נתנה לו דגש בסיכומיה, הוא מיסמך שכותרתו "הסכם הלוואה" שצורף כנספח ד' לראיות התובע, ואשר במסגרתו מאשר יוסף כי הוא והנתבעת קבלו את ההלוואה והתחייבו לפרוע אותה "בהקדם". הנתבעת טענה כי קודם להגשת התביעה דנן לא ראתה את המסמך וביקשה להסתמך על כך כראיה לכך שמעולם לא הייתה כוונה מצד התובע לחייב את הנתבעת בהחזר ההלוואה.

...

מפאת היות החוב "יחד ולחוד", כל אחד מן החבים בחוב, שיישא בחלק גדול יותר מן החייב הנוסף, יהיה לכאורה זכאי לכך שהחייב השני ישפהו בגין ההפרש, באופן שיביא בסופו של דבר לנשיאה שווה של שני החייבים בחוב.

האמור עד כה מוביל למסקנה כי הנתבעת חבה אפוא במחצית ההלוואה, כנטען בכתב התביעה.

סוף דבר על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת במלואה ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 413,000 ₪, כשהוא משוערך כדין מיום הגשת התביעה.

הנתבעת 1, בת הזוג של אחיו של הנתבע 2, הנה כיום בעלת המניות היחידה והדירקטור היחיד בנתבעת 3.

התובעת אף הזמינה חוות דעת מקצועית מטעם מכון בזק אשר העריכה את ההשקעה של התובעת בעסק בסך הנ"ל. לתביעתה צרפה התובעת חשבוניות מס המראות לשיטתה את סכום ההשקעה בציוד העסק הנ"ל. נטען כי הציוד הנ"ל הנו בבעלות התובעת בלבד ומעולם הוא לא הועבר ו/או נמכר לשום צד. הציוד הושאל לנתבעת 3 לצורך ניהול העסק מבלי שהיתה כוונה כלשהיא למכור אותו לנתבעת 3 ו/או ליתר הנתבעים.

בהתאם להמלצת הנתבעת 1 פנתה התובעת לנתבע 2, אשר הסביר לתובעת, כי ביכולתו להפוך את העסק לרווחי ואף הבטיח לה לסדר מקורות מימון שונים בתנאי שהעסק ינוהל דרך חברה רשומה כדין והוא (הנתבע 2) יהיה בעל 22.5% ממניות אותה חברה, וכן בכפוף להסכמת התובעת להשאיל את הציוד שנרכש על ידה לנתבעת 3 לצורך ניהול העסק.

כעולה מעדותו לאחר הקמת החברה נעשתה פנייה לבנק (סניף מרכנתיל) כאשר הבנק ציין בפניהם כי הוא לא יוכל ליתן קוי אשראי והלוואות בשל סימנים שליליים על השותפים בחברה, כאשר התובעת הגתה רעיון להעביר את מניותיה לנתבעת 1.

הנתבע הנ"ל המשיך והעיד, כי בהמשך התובעת "רצתה לצאת ולמכור את כל זכויותיה וכל קשר שלה למפעל וזה נבע מגודל החובות והלחצים שהיא נכלאה [צ"ל נקלעה] אליהם.. אנשים זרים התחילו לבוא לבית העסק ולשאול עליה ועל בעלה ומתברר שזה שליחים של הלוואות שנלקחו בשוק האפור" (עמ' 26שורות 34-35 ובעמ 27 שורה 1).

...

סוף דבר התובענה לא הוכחה.

התובענה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים יחד הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 40.000 ₪.

מכאן התביעה על סך 341,697 ש"ח שבמסגרתה דורש התובע את השבת הכספים, בתוספת ריבית והצמדה, ותביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח, במסגרתה דורשת הנתבעת פיצויים מהתובע בגין הוצאות שהוציאה, לטענתה, תוך הסתמכות על הבטחות של התובע לשאת בהן, ובגין הפרת הבטחה שנתן להנשא לה. רקע התובע שכר יחידת דיור אצל אחיה של הנתבעת, ובמהלך מגוריו שם הכיר את הנתבעת והתפתח ביניהם קשר זוגי, אשר הצדדים אינם מסכימים על טיבו המדויק.

בנוסף, לטענת התובע חתמה הנתבעת באותו מעמד על שני שטרי חוב לטובתו: האחד על סך 120,000 ש"ח והאחר על סך 180,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את חתימתה על השיטריות, אולם מאשרת את חתימתה על הסכם ההלוואה.

מיד לאחר מכן, ביום 10.10.2017, שלחה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחה, הודעה על ביטול הסכם ההלוואה מחמת עושק, כפייה, סתירה לתקנת הציבור וכדומה.

בדיון בפני כב' הרשמת הסכימה הנתבעת להמלצת הרשמת למחוק את בקשתה בעיניין הסמכות, מן הטעם שבאותו שלב לא הוצגו מספיק נתונים המאפשרים לקבוע האם הצדדים הם "בני מישפחה". כמו כן, לאחר שהנתבעת נחקרה הסכימו הצדדים להמלצת הרשמת למתן רשות להיתגונן.

מסקנתנו לעיל לפיה הסכם ההלוואה תקף מחלישה את הטענה כי הייתה בין הצדדים הסכמה מכללא לפיה התובע יממן את הוצאות הנתבעת, שכן העובדה שהצדדים התקשרו בהסכם ההלוואה לכאורה מלמדת שהם לא ראו את עצמם תחת הסכמה חוזית מעין זו. שלישית, גם אם נתעלם מהסכם ההלוואה ולא נייחס משקל לבחירה הדיונית של הנתבעת להגיש את תביעתה לבית משפט זה, הרי שלגוף העניין הנתבעת לא הוכיחה (ואף לא טענה במפורש) כי הייתה לה זכות למזונות משקמים כידועה בציבור.

...

ממילא, מתחייבת המסקנה כי טענה זו לא הוכחה.

סוף דבר במסגרת התביעה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 300,000 ש"ח. במסגרת התביעה שכנגד, על התובע לשלם לנתבעת סך של 38,500 ש"ח. סך הכול, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 261,500 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד הגשת התביעה.

בנסיבות העניין, בהתחשב בסכום שלגביו התקבלה התביעה בסופו של יום ובהיקף התיק, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח. תיק ההוצאה לפועל ישופעל, אולם הוא יועמד על הסכומים האמורים בלא להוסיף את ההוצאות, הריביות וכדומה שנצברו בתיק.

הנתבעת עובדת כאחות בבית חולים וכל פנייה מצדה לנציגי התובעת היתה כרוכה בזמן המתנה רב – היתנהלות מתישה מאוד.

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה לסכום התביעה ולעובדה, כי הנתבעת הסדירה את חובה לתובעת רק לאחר הגשת התביעה, לאחר הגשת בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ולאחר הדיון המקדמי שהתקיים בתיק, ומאידך גיסא לנימוק הנתבעת לאיחור בהסדרת יתרת חוב ההלוואה, לרבות פניותיה השונות לתובעת בעיניין וכן לעובדה, כי החוב הוסדר בסמוך לאחר הדיון באופן שייתר את המשך ניהול ההליך, מצאתי, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 363 (אגרת בית הדין) ושכר טירחת עו"ד בסך 3,000 ₪.

...

הנתבעת צירפה לסיכום טענותיה העתק מפניותיה בדואר-אלקטרוני לתובעת.

הכרעה על יסוד טענות הצדדים המלמדות, כי הנתבעת הסדירה את יתרת חובה לתובעת ועילת התביעה מוצתה – אני מורה על מחיקת התביעה.

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה לסכום התביעה ולעובדה, כי הנתבעת הסדירה את חובה לתובעת רק לאחר הגשת התביעה, לאחר הגשת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ולאחר הדיון המקדמי שהתקיים בתיק, ומאידך גיסא לנימוק הנתבעת לאיחור בהסדרת יתרת חוב ההלוואה, לרבות פניותיה השונות לתובעת בעניין וכן לעובדה, כי החוב הוסדר בסמוך לאחר הדיון באופן שייתר את המשך ניהול ההליך, מצאתי, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 363 (אגרת בית הדין) ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.