תביעת חברת ספנות נגד סוכנת, מנהל ובעל מניות

סוכן הנמל מספק ללקוחותיו מידע, מפיק פקודת מסירה (אחרי ההובלה), מנפיק שטר מטען (בתחילת ההובלה), גובה כסף, מטפל במכולות הריקות (אשר בבעלות חברת הספנות) וכן בתביעות בגין אבדן ונזק.

וכך תאר בית המשפט לימאות בפתח פסק דינו את המחלוקת בין הצדדים כדלקמן: "בין הצדדים נטושות מחלוקות שונות כשהעיקרית שבהן הנה עובדתית. בעוד התובעות טוענות כי שמשו כסוכנות האנייה ופעלו בשליחותה לשם תשלום החובות לנמל חיפה, ועל כן עומד לטובתן שעבוד ימי על האנייה, טוענת בעלת האנייה כי התובעות שמשו כנציגות חברת Sisa מטורקיה אשר שלחה את המטענים לישראל. עוד טוענת בעלת האנייה, כי שילמה עבור האגרות לחברת Sisa שהייתה שותפתן של התובעות ועל-כן לא עומדת לתובעות כל עילה כנגדה, לא כל שכן לא עומד לטובתן כל שעבוד ימי על האנייה." בהחלטתו מיום 13.5.2013 הורה בית המשפט לימאות על מעצר האנייה.

הסכום הנתבע בגין "תשלומים נלווים" מורכב מדמי לישכת ספנות, דמי תחנת הסגר משרד הבריאות, דמי חברת מנייה (Tally), אשרות כניסה לישראל (Visa), בטוחי חובה לנהגים (Insurance), עלות הולכת משאית טורקית באמצעות נהג ישראלי (D-Licensing), דמי העמדת ערבות מכס (Bayan), אגרות מעבר גבול במסוף נהר הירדן ולווי מעבר, 1,000 דולר לפקידה (Husbanding) ודמי ניהול בסך 175 דולר למשאית נושאת משא ו-100 דולר למשאית ריקה.

...

עוד אני קובעת כי הסכום הקבוע fix price)) בסך 650 דולר למשאית כולל את כלל התשלומים בהם נשאה טירן לשם פעילות הקו מנמל חיפה לגשר שיח' חוסיין (לרבות התשלום לחברת פסיפיק בגין ניטול/סוורות ודמי תשתית, מכס, ליווי, תשלומי גשר ועוד) – למעט תשלומי הנהגים (עד יום 24.2.2013).

אינני מקבלת את טענת Sisa בסיכומיה, כי אין מקום לקבל את התחשיבים אשר הוצגו על ידי מר דוד בריש בתצהירו, שכן מר דוד בריש לא הצליח להעיד על תכנם, או להסביר את אופן ביצוע התחשיב.

ט - סוף דבר אשר על כן, אני מורה ל-Sisa לשלם לתובעת 1, חברת טירן, סכום של 1,925,197 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בבקשה המונחת להכרעה כעת, שהוגשה בגדרה של תביעה להסרת קפוח, עותרות המבקשות להורות כי הדירקטור מטעמם ימשיך לכהן בדירקטוריון החברה עד להכרעה בתביעה העיקרית.

החברה עוסקת בתחום הספנות, היא בעלת אניות בעצמה או באמצעות חברות בת, משמשת כסוכנת אניות, ובין היתר מחזיקה במחצית הזכויות בחברת גרין ספנות בע"מ, המשמשת כסוכנת של חברת Evergreen ובעלת 60% ממניות חברת רוזנפלד מרין שיפינג בע"מ. מבלי לפרט את כל השינויים שארעו במהלך השנים, נציין כי צבי ורד ז"ל החזיק ב-77% ממניות החברה, המשיב 2, זרי רוזנפלד, החזיק ב-11.5% ממניות החברה ויתרת מניות החברה (11.5%) נותרו מניות רדומות בידי החברה.

עוד נטען כי רכישת המניות על ידי אהד, במקום על ידי החברה שניהלה משא ומתן לרכישה, מהוה ניצול היזדמנות עסקית של החברה, תוך הפרת חובות האמון שאהד חב לחברה.

...

איני משוכנע כי ניתן בכל חברה לכפות מינוי דירקטור מטעם המיעוט, במצב שבו נקבע בתקנון מהו ההון המזערי של בעל מניות המזכה במינוי דירקטור, אולם במקרה הנוכחי, כאשר מדובר בחברה משפחתית, יתכן שהמסקנה עשויה להיות שונה.

סוף דבר לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי ראוי שהמצב הקיים, שבו יוסי בורנשטיין מכהן כדירקטור בחברה, ימשיך עד להכרעה בתביעה לגופה.

לא מדובר בתקופה ארוכה שכן הדיון בתיק העיקרי כבר נקבע לשמיעת ראיות בעוד חודשים ספורים וההכרעה בתביעה אינה צפויה להידחות לזמן רב. על כן, אני מורה כי הצו הארעי יישאר על כנו עד החלטה אחרת.

טענות התובעות בכתב התביעה המתוקן בכתב התביעה נטען כי בשנת 2013 נקרתה בדרכו של מר קורקוס ההזדמנות לממש את חזונו להקמתה של חברה אשר תשתף קבוצת מנהלים, כבעלי מניות, וזאת מתוך מטרה לייצר שדרת ניהול מלוכדת, מתגמלת ואיכותית, אשר תיוותר בתוך קבוצת החברות, במשך שנים רבות.

כתב ההגנה במסגרת כתב ההגנה נטען, כי מדובר בתביעת היתעמרות והפחדה כנגד עובד בחברה.

הכוונה הבלתי מעורערת במונח "חברה מיוצגת" היתה, לכל החברות הבינלאומיות (כולן זרות), אשר בבעלותן או בחכירתן איזוטנקים, שלצרכי תפעולם הן צריכות קשר עם סוכן המטפל עבורן באותם איזוטנקים ו/או שהן חברת שילוח ו/או חברת ספנות ו/או בעלי אוניה ו/או חברה לניהול אוניות.

...

כך קבע המומחה בסיכום חוות דעתו: "תחום האיזוטנקים הינו תחום נישתי בישראל ובעולם, אשר פועלים בו מספר שחקנים מוגדר ומוגבל. על בסיס נתוני הסביבה העסקית ונתוני הקבוצה, נראה כי התחום הינו יציב ולא חל בו שינוי מהותי בשנים האחרונות... לאור האמור לעיל, הערכתי כי הירידה בהיקפי הפעילות ובמחירי השירותים ללקוחות שהוצגו לעיל, מקורם בהתנהלותו של אייל ובשימושו בסודות המסחריים של הקבוצה. נראה כי סודות מסחריים אלו היוו עבור אייל קיצור דרך ועקיפה של חלק מהחסמים בתהליך הכניסה לשוק, באופן לא ראוי ובניגוד להסכמים עמו. כך נוצרה תחרות בלתי הוגנת, תוך שימוש במידע פנימי." במסגרת חקירתו הנגדית השיב המומחה, בין היתר, את הדברים הבאים: "כאשר אתה מניח הנחות לוגיות לא נכונות זה בעיה. הנזק קרה בגלל אייל ואסביר למה. אם הקשר היא לקשר סיבתי משפטי, אז בסופו של דבר אני לא מכריע בזה. אבל הנזק קרא (הטעות במקור – ה.ס) בגלל אייל משום ששאר הנתונים בשוק נותרו די זהים. לדוגמא התחרות בשוק שהייתה קודם למעט אייל, זו אותה תחרות המחירים באזורים ובלקוחות שבהם דגמתי נותרו יציבים במשך שלוש שנים. הדבר היחיד שהשתנה במהלך התקופה בה נגרם הנזק, זו עזיבתו של אייל ותחילת התחרות. בנוסף היו גם לקוחות שבהם החברה טענה באופן ספציפי ובהם בדקתי ואליהם לא היה נזק, כאשר אייל פנה אליהם. והדבר היחיד שהשתנה זה התחרות של אייל" (ר' ע' 55 ש' 21-28 לפרוטוקול הדיון וכן עדותו בע' 54 ש' 15-17, בע' 54 ש' 35- ע' 55 ש' 7, בע' 55 ש' 34-36, בע' 56 ש' 8-11 ו- 13-16 לפרוטוקול הדיון).

יתרה מכך, מחוות הדעת עולה כי גם מסקנותיו של המומחה נסמכות על ממצאיהן של התובעות: "... יש לך נתונים, יש סיבה, יש תוצאה ויש נתונים. יש נתונים מראים כמויות ומחירים, הם לא לדברי החברה, אלא נתונים מתוך המאגרים, ושם בנספח ו' רואים במפורש ירידה. עכשיו אני בא ואני שואל את החברה, ורוצה להסיק מסקנה, אני רואה ירידה משמעותית במחיר, ואני צריך כעת להסיק מסקנה, ואז אני שואל את החברה מה קורה בתקופה, אני רואה שבשוק אין כלום, ואז אחרי שהם בודקים וחושבים על הכל, ברור לגמרי מה קרה. זו המסקנה" (ע' 57 ש' 31-36 לפרוטוקול הדיון; ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).

סוף דבר התביעה נדחית.

הרקע העובדתי התובעת היא חברה זרה הרשומה במדינת דלוור ארה"ב ובעלי המניות שלה הם ישראליים.

סע' 16(3) לחוק מע"מ קובע כי ביבוא החייב במס הוא "בעל הטובין כמשמעותו בפקודת המכס". הגדרה זו, המצויה בסע' 1 לפקודת המכס הנה רחבה: "בעל" לענין טובין – הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה.

על כן, משאין רשימון לכניסת היכטה לארץ, לא יכולה להתקיים התרתו, ומכאן כי לא מיתקיים ארוע מס. בהקשר זה הפניתה התובעת לבג"צ 4140/95 סופרפארם נ' מנהל המכס ומע"מ, שם הוצג מכתב מנהל המכס הקובע כי "רק שיחרור הטובין לצריכה בארץ יוצר ארוע מס מבחינת דיני היבוא". נטען, כי בכל הפעמים שהיאכטה יצאה מהארץ ושבה אליה, לא נדרשה הגשת רשימון יבוא, כיון שאין רשימון יבוא מתאים למקרה.

בד בבד, טענה התובעת כי הנתבעת ערכה עבודת מטה מיוחדת, אל מול רשות הספנות והנמלים, לרבות תיקון סמכותם של מינהלי נמלים כך שתכלול את מניעת יציאתו של כלי שיט מן הנמל, גם בשל אי תשלום מס. אלא שהתובעת טוענת כי עבודת המטה נשמרה כסוד מהציבור, באופן בלתי הוגן ולא ראוי.

למרות שכב' השופט דורות לא ראה את המקרה מתאים להתברר כתובענה ייצוגית, הרחיב בשאלה אם מיסי הייבוא נגבו כדין וקבע שניתן לייבא לארץ טובין שלא על גבי אוניה, במיוחד כאשר מדובר בכלי השיט עצמו שיובא לארץ: "אין ספק שכניסת יכטה למרינה בהרצליה מהוה יבוא (ראו את הוראת סעיף 5 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט – 1979 (להלן: "פקודת היבוא"), הקובעת כי בצו פקוח ניתן לאסור ולהסדיר הכנסת כלי שיט וכלי טיס לישראל והוצאתם ממנה כאילו הן יבוא ויצוא של טובין, ואפילו היו כלים מסיעים טובין או נוסעים".

כל עוד ומס הקניה חוסה תחת חוק מסים עקיפים, המקנה לרשות אפשרות לידרוש את חסר המס העקיף תוך חמש שנים, אין התובעת רשאית להסתמך על המחדלים לכאורה ולהתקומם כנגד מה שהיא מכנה "שינוי מדיניות". החיוב במס מקורו בחוק החירות והאפשרות לגבותו משך חמש שנים אף היא מקורה בחוק החירות.

...

כפי שציינתי בתחילת הדיון, דין הטענה לעניין מס קניה להידחות על הסף, משום שטרם חלפו חמש שנים ממועד מיסוי יאכטות (אוגוסט 2013) ועד הצגת הדרישה לתשלום המס (דצמבר 2017).

יפים לכאן דברי החוקר מרגלית, לשאלה אם גבו מכס לפני שנת 2017: "אני יודע שכן. אני ניהלתי את המיפוי של מרינה קישון כדי לבדוק מי מהכלים צריך לשלם מס יבוא והיו לגבי חלקם רשימונים...זה משהו שהוא לא חדש לא פתאום החלטנו לחייב כלי שייט. אני יודע שנהגו לגבות כי טיפלתי בתיקים כאלה כבר לפני שנת 2017 שהועברו אלינו להמשך טיפול" (עמ' 12 שו' 6-8 ושו' 18-20 לפרוט').

על יסוד האמור לעיל, באתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת – שעל פי כתב התביעה היא – חברה הרשומה ברשות הפלשתינית ועוסק ביבוא /יצוא/ / מתן שירותים מקצועיים ליבואנים או יצואנים מהרשות הפלשתינית .

התובעת מציינת בסעיף 8 לתביעה כי חוב זה היה גבוה בהרבה – כ35000 דולר אלא שהתובעת פעל להקטנת נזקים כאמור כך שהעריכה את החוב בגין דמי ההשהיה בסך של 50,000 ₪ בגין עלויות שנגרמו עקב אי החזרת המכולה לחברת הספנות – והכל, לטענת התובעת -באחריות הנתבעת.

כפי שתיאר עד זה, את הסכמות הצדדים ואופן התנהלותם בפועל –נוכחתי בהחלט בהתנהלות בפועל ,שמהוה אשרור ההסכמות ולכל הפחות הסכמה בעל פה על דרך היתנהגות , הנתבעת שימשה כ"פרילאנסר " שהיו לה מספר לקוחות. ההסכמה הייתה אל מול סוכן המכס- התובעת – שתשחרר עבור לקוחות הנתבעת את הסחורות מהנמלף מהמכס ועל סמך זה התחייבה הנתבעת לשלם עבור כל הלקוחות שהיו תחת המעטפת שלה – כלקוחות כרמל.

עוד הדגיש כי אינו בעל מניות בחברה זו וכי בפועל כל שסוכם הוא נושא "המוקסה" – שעניינו עמלות הכרוכות בשירות התובעת לנתבעת ולקוחותיה.

אשר לגירסתו של מוחי אל דין – בעלים ומנהל הנתבעת – זה הכחיש כל הסכם בין הנתבעת לתובעת , זולת היתנהלות באמצעות איש הקשר של התובעת – הלוא הוא ואסים אבו שקארה שהעיד בפני מטעם התובעת.

...

בנוסף , ולמעלה מהדרוש בהחלט שוכנעתי ואני מקבלת את גירסת התובעת כי הקשר והזמנת העבודה שקיבלה התובעת בקשר עם חברה זו התקבלה מאת הנתבעת !.

אשר לדמי האחסנה –בסך של 3900 ₪ - יתרת החוב בגין סעיף זה לאחר שהופחת הסכום המקורי בגין עיכוב מכולה – לאחר שעיינתי בניספח ט לתצהיר התובעת באתי לכלל מסקנה כי התובעת בהחלט חויבה בסך של 3900 ₪ בגין יבוא עי הנתבעת או באמצעותה .

התוצאה היא שמקבלת את התביעה במלואה ( לאחר ההפחתה כפי שפורטה מעלה).