תביעת חברת סלולר לתשלום חוב בגין הסכמי התקשרות

לפניי תביעה כספית שהגישה התובעת, חברת תיקשורת סלולרית, לתשלום יתרת חוב בסך של 20,838 ₪ בהתאם להתקשרות הנתבעים עם התובעת.

נוסף לכך, בסעיף 9 למכתב ששלח הנתבע לתובעת, וצורף כנספח לכתב ההגנה, נכתב כי "חשבונה של ביתו חויב" ואילו בתצהיר עדות ראשית הצהיר הנתבע בסעיף 8 כי "חשבונו של בני חויב בתשלום ראשון". מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבעת היתקשרה עם התובעת בהסכמים או למצער הסכימה לשלם בעבור התחייבות אביה, ולכן אני קובע שהתובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה קשר בין הנתבעת לבצוע העסקה עם התובעת.

...

נוכח כל האמור, מצאתי כי הנתבעים התקשרו עם התובעת לשם רכישת ציוד וקבלת שירותי תקשורת מאת התובעת.

כן, לא שוכנעתי מגרסת הנתבעים, אשר לא בוססה כדבעי, נטענה בעלמא ומבלי להציג כל תמיכה לה. סיכום נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 20,838.13 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה, שאם לא יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

רקע ראשיתה של התביעה בבקשה לבצוע תביעה על סכום קצוב על סך של 650.85 ₪ שהגישה המבקשת נגד המשיב בלישכת ההוצל"פ, בגין חוב בתשלומי המשיב למבקשת עבור ציוד קצה שרכש ממנה לטענתה.

הסכם ההיתקשרות עצמו לא צורף.

המשיב הגיש היתנגדות לבצוע התביעה, בה טען כי נענה לפנייה יזומה של המבקשת אליו, במסגרתה הוצע לו לנייד שלושה קוי טלפון סלולארי שהיו אז ברשותו אל המבקשת.

לטענתו, בעקבות התביעה וקיומו של תיק הוצל"פ נגדו נפגע מעמדו בבנק ובחברות האשראי, ובנוסף נגרמו לו הוצאות בעין, כגון עבור יעוץ משפטי והוצאות נסיעה, וכן עגמת נפש.

המבקשת הגיבה על תשובת המבקש וטענה, כי אינה חוזרת בה מטענותיה אודות ההיתקשרות בין הצדדים, מה גם שהמשיב הודה בקבלת כרטיסי הסים, אולם לאור גובה סכום התביעה החליטה שלא להמשיך בהליך.

...

דיון והכרעה ראש וראשון ובהסכמת הצדדים, אני מורה על מחיקת התביעה.

בכפוף לכך, אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שבכותרת.

כל אחד מן העדים מטעמה של התובעת ניסה להרחיק את עצמו מפרטי העסקה, להיתנער בדיעבד מכך שהעסקה בוצעה באמצעות מר עסור מטעמה, ומכל מקום, אף אחד מהם לא היה בקיא בפרטי התשלומים ששולמו בגין החובות, אף אחד מהם לא הכיר את עו"ד הימלפרב אשר ייצג את התובעת בעיסקה, ועו"ד הימלפרב לא זומן לעדות.

מאחר וכאמור מר עסור אינו צד להליך, מצאתי להאריך בציטוט מתוך עדותו, וראו לעניין זה עדותו בעמ' 26 שורה 17 עד 35, לפיה מר עידן שילם את חובות העמותה וכלל התמורה שולמה על ידי הנתבעים: "ת. לא, הוא שילם והוציאו אליו את הקבלות, בפועל ראיתי את הקבלות, ידענו בדיוק מה שולם לכל אחד כשערכנו את המסמך נ/4 הסיבה היתה פשוטה, היה סכום של 11,500,000 בעיסקה ורצינו לוודא שהסכום שולם במלואו, שמתי לב שהויכוח ביניהם הוא כנראה על אותם 800,000 ש"ח שהם על 400,000 שח ששלמו לי כהחזר השקעה ו400,000 הסיפור של האנטנה, אני מבקש להבהיר שמבחינתי 400,000 ש"ח של האנטנה זה הפסד אישי שלי, כי אם האנטנות היו מוסרות הייתי מקבל גם את 400,000 שח על השפוץ שעשיתי וגם את 400,000 ש"ח שהיו מתקבלים אחרי שהאנטנות הוסרו. בסופו של דבר, ומאחר ולא הצלחנו להסיר את האנטנות הפסדתי את אותם 400,000 ש"ח, אני קבלתי רק 400,000 החזר השפוץ, עסק זה עסק אין מה לעשות. כשבית המשפט שואל אותי מאיפה אני למד שהייתי צריך לקבל את הכסף האחרון של 400,000 אני אומר שזה נובע משני דברים, ראשית מהזכ"ד שאני משלם את החובות וזו העסקה, מעל זה לא מגיע להם שקל כי אני עמדתי לקנות, ושנית על פי סיכום שהיה לי עם הקונים סוכם מראש שהתמורה שאני מקבל מכסים את החובות, מה שנשאר זה כסף שעובר אלי וזה התחלק, 400,000 שח עבור השפוץ ו400,000 אם יישאר יעבור אלי זה סיכום עם משה עידן שייצג את קבוצת הקונים". מר עסור העיד במפורש כי זה גם היה הסיכום שלו אל מול העמותה, וראו שם בהמשך: "הרב שמעון ידע ועוד איך על הסיכום הזה והסכים לו ועוד איך, היה להם ויכוח בבית הדין הרבני וגם שם הרב שמעון אישר שהסכום מבחינתו הוא 10,700 ₪ ומעבר לכך לא מגיע לו יותר. אני גם כתבתי בתצהיר שלי, בסעיף 17 לתצהירי. נפגשתי גם עם מר משה אייזן לבקשתו של הרב שמעון והוא אמר לי שאין לו שום טענות שום דרישה שום תביעה נגד מר עידן, אני אומר שחס ושלום אין לי שום טענה, אני לא מבקש להפנות לגישורים שאני יודע שאסור להפנות, ושנית שאלתי גם את מר משה אייזן בפגישה על מה הטענה והוא אמר לי "אני כועס על משה עידן כי הוא רימה בענין האנטנות אני הבאתי לו את חברת פלאפון וסלקום לעשות חוזים חדשים איתם", זאת אומרת כנראה שכל הוויכוח איתם שהוא חושב מר אייזן שכנראה מגיע לו כסף כתיווך על זה שהכל ניגמר את חברות הטלפונים אני לא הייתי צד בענין יש לי תעוד על זה וגם על הפגישה וגם ציינתי את זה בתצהיר ".

אשר לטרונייה לגופו של עניין, על כך שהסכום בגין הסרת האנטנות לא שולם אך בפועל הקונים עצמם התקשרו עם חברות הסלולאר בהסכמים חדשים ומכאן שהיה להם אינטרס שהאנטנות לא יוסרו, ראשית, לאור קביעתי כי הסכום ממילא היה מועבר למר עסור ככל שהאנטנות היו מוסרות על פי ההסכם, אין בכך כדי להועיל לתובעת.

...

סוף דבר מכל הנימוקים שלעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי נותר חוב של הנתבעים כלפיה בגין הסכמי מכירת הזכויות בנכס.

ממילא, נדחית הטענה הנוגעת לדמי שכירות בגין אי תשלום יתרת התמורה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

ההסכם נחתם כאמור ביום 13.12.17 ע"י הנתבעים 1-3 במשרדה של המשכירה, תקופת השכירות נקבעה ל- 36 חודש החל מ 1.1.18, והמושכר תואר כך: "השטחים המסומנים בתשריט המצ"ב להסכם זה..כדלקמן: (א) קומה ב' של הבנין המשמש כשטח לאולם אירועים. ...וכן (ב) שטח בקומה א' של הבנין. ...(ג) מעליות הזכוכית החיצוניות לבנין,..וכן החלק היחסי בשטחים המשותפים בבנין (...להלן וביחד –הנכס) (העסק, המוניטין וכן הנכס יקראו יחד להלן המושכר)." עוד צוין כי בבניין מצויים שטחים שאינם כלולים במושכר כמו חדר המוחזק ע"י חברה סלולארית.

המשכירה מונה בכתב התביעה המתוקן (מיום 12.1.20) שורת הפרות של ההסכם ע"י הנתבעים ועיקרן אי תשלום מלא דמי השכירות ותשלומים שוטפים – חוב המסתכם בסך של 782,436 ₪, אי מסירת ערבות בנקאית במועד ועל פי תנאי ההסכם (שנמסרה רק לאחר הגשת תביעת המשכירה ובהתאם להסדר דיוני הנ"ל), וגרימת נזקים למושכר וסביבתו במהלך השמוש בו. עם זאת, כתב התביעה הנ"ל כולל רק סעד כספי לתשלום חוב דמי השכירות ותשלומים שוטפים בגין המושכר וכן פיצוי מוסכם בגין איחור בפנוי של 30 חודש, בקיזוז דמי השכירות ששולמו, כאשר סכום התביעה נקבע בגבול סמכות ביהמ"ש. לטענת הנתבעים מנעה המשכירה בהתנהלותה מולם את האפשרות להפעיל את המושכר בהתאם להסכם, אם במסירת מושכר לוקה בליקויים רבים ואינו מתאים להסכם, ואם בהיעדר אפשרות לקבל רישיון עסק להמשך הפעלת האולם.

עוד טענה המשכירה כי בנוסף לאי-תשלום דמי השכירות, השוכרים לא שילמו תשלומים שוטפים בגין שירותים שניתנו למושכר בסכומים העולים על עשרות אלפי שקלים כמו וועד הבית וחוב בגין תשלומים שנשאה במקום השוכרים בסך של 40,427 ₪ + מע"מ. המשכירה בסיכומיה יצאה מנקודת מוצא שתביעתה לסילוק חוב דמי שכירות אינו שנוי במחלוקת, משלא נסתר גובה החוב ולא הוצג תשלום אחר שבוצע ע"י השוכרים.

יוטעם, כי הנפקות של העידר בדיקה מעמיקה של המושכר עובר להתקשרות בהסכם ע"י השוכרים יכולה הייתה להפעיל את תנית הפטור כנגד השוכרים אולם, לא כך שעה שהוכחה ידיעת המשכירה על אי ההתאמה.

השוכרים מסתמכים על תמליל שיחות בין היתר של אדם בשם ארז סלסה המאשר שחובר לאולם והתשלום בעבור המים מבוצע לידי המשכירה וכן בעדותו של מנהל המשכירה אשר ממנה משתמעת הודיה שהמשכירה לא הודיעה לשוכרים על חיבור שוכרים אחרים לשימושי מים של המושכר ולא שילמה להם עבור השמוש הנ"ל. הוא הדין בחיבורי החשמל עת שחדר המכונות הושכר לחברת סלקום שהמשכירה דאגה להחריג מהסכם השכירות אולם את חיבורי המים והחשמל לא טירחה להפריד ונעשה שימוש בהם על חשבון השוכרים.

...

הוא הדין באשר לתשלומי הארנונה בשנת 2018, מקובלת עלי טענת המשכירה כי לא הובאה ראיה על ביצוע התשלום ביתר.

לסיכום לאור כל האמור אני קובעת כדלקמן: התביעות מתקבלות בחלקן, ואני קובעת כדלקמן: הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 436,230 ₪ בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

לנוכח התוצאה, ולאחר ששוכנעתי כי ליבת הסכסוך נעוצה בשיתוף פעולה נמוך מאוד של המשכירה להביא לפתרונו, אני פוסקת לה הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בלבד.

ביום 18.12.2016 ניתנה החלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אחרת שעניינה דומה, ת"צ (מחוזי מרכז) 12241-09-10 יבלינוביץ נ' חברת פרטנר בע"מ. בהחלטת האישור בעיניין יבלינוביץ נקבע כי חברת הסלולאר היתה רשאית להעביר לספקית התוכן את המידע על אודות גביית תשלומי הלקוח רק לאחר שקבלה הסכמה מפורשת של הלקוח; וכי על חברת הסלולאר מוטל הנטל להוכיח כי ניתנה הסכמה.

המשיבות טענו כי אינן חלק מקבוצת איקיוטק; כי הוקמו רק בשנים 2013, 2014, זמן רב לאחר עיסקאות היסוד בין המשיבה 1 לבין לקוחותיה, ולא היתה להן השפעה על העיסקאות; כי לא התקשרו בהסכמים המתוארים; וכי אינן מספקות שירותים לציבור הרחב.

נטען כי גם אם חברות הסלולאר פרשו משותפות עם איקיוטק, וגם אם איקיוטק פועלת על דעת עצמה במשלוח מכתבי הדרישה, היא מציגה עצמה כמי שפועלת בהרשאת חברות הסלולאר; כי בתחילת ההיתקשרות גבו חברות הסלולאר את התשלום מן הלקוחות, עד שאפשרות זו נחסמה בשנת 2011; וכי החובות נוצרו בתקופת השותפות עם חברות הסלולאר או מכח עסקת יסוד שנקשרה בתקופת השותפות עם חברות הסלולאר ותחת חסותן.

...

טענה זו גורפת מדי, ודינה להידחות.

לנוכח האמור אני דוחה את הסתמכות חברות הסלולר על ענין יבלינוביץ ואת טענתן כי בענין יבלינוביץ נדחתה הטענה בדבר השיטה הכללית של החברות לחיוב בשירותי תוכן ללא הסכמת הלקוחות.

לאור האמור החלטתי לדחות את כל הבקשות לסילוק על הסף של בקשת האישור.