תביעת חברת השכרת רכב בגין נזקי גניבת רכב

מבוא תביעה כספית על סך של 71,778 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובע בשל הפרה ובטול שלא כדין של הסכם לשכירת רכב.

התובע הודיע שביטל את כרטיס האשראי שנגנב ונימסר לו שהנתבעת תוכל לחייבו בשל המפתחות הנוספים שנגנבו באמצעות ערבון שנעשה טרם ביטול כרטיס האשראי; התובע הוא לקוח נאמן של הנתבעת מזה כשלושים שנה ולא היה מגיע לו ולמשפחתו יחס משפיל, מבזה ומזלזל; מתפקידה של הנתבעת במעמדה כסוכנת או חברת השכרה היה לבדוק במעמד ההזמנה בישראל שאין אפשרות לבצע את ההזמנה ולא לעשות זאת לאחר שהתובע ומשפחתו יצאו מהארץ; התובע ומשפחתו נאלצו, בלית ברירה, להצטופף ברכב קטן יותר במשך ימים רבים; היתנהגותה של הנתבעת עולה לכדי הפרת ההסכם, רשלנות בכך שלא הודיעה ולא בדקה שתוכל לספק את השרות, והוצאת לשון הרע על התובע בעצם פירסום שמו של התובע ברשימה השחורה בה נכללים אנשים מפרי חוק בשים לב לכך של"יורופקאר" העולמית הסכמי שתוף פעולה עם חברות השכרה אחרות במדינות נוספות, כגון חברת "באדג'ט" ביוון ושמו הטוב של התובע נפגע גם אצלן; הסעדים שנתבעו- סך של 200 יורו בשל ביטול ההסכם על ידי הנתבעת; סך של 600 יורו בשל ההפרש בין עלות ההזמנה המקורית לבין עלות השכרת הרכב החילופי; השבת דמי הביטול בסך של 50 יורו; פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 18,000 ₪; פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע בסך של 50,000 ₪; סה"כ 71,778 ₪.

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בעיקרי הדברים, כי בינה לבין חברת ההשכרה "יורופקאר" אין קשרי בעלות, שליטה, מרות, או ניהול, והתובע היה מודע לכך ואת מכתב הדרישה עובר להגשת התביעה שלח לחברת "יורופקאר"; הנתבעת אינה חברה להשכרת רכב, או תחת בעלותה של חברה להשכרת רכב, או נציגתה של חברה להשכרת רכב, ואינה נציגתה לקבלת כתבי בי- דין או לכל פעולה משפטית אחרת של חברה להשכרת רכב; הנתבעת מבצעת הזמנות של שכירת רכבים אצל ספקים שונים ברחבי העולם העוסקים בהשכרת רכבים; חברת ההשכרה חותמת על הסכם שכירות ישירות מול הלקוח וכך גם מצוין בתנאי ההתקשרות שבינה לבין התובע; הנתבעת הוציאה את השובר והעבירה אותו לסוכנות לשם העברתו לתובע לאחר שההזמנה אושרה על ידי חברת ההשכרה; הסמכות המקומית מוקנית לבית משפט השלום במחוז תל אביב; כפי שנטען בכתב התביעה ההזמנה הייתה בתוקף והמפתחות נמסרו לתובע אך נאמר לו שלא ניתן למסור את הרכב מכיוון שהוא נכלל ב"רשימה שחורה" אצל חברת ההשכרה; הנתבעת לא ידעה שהתובע ב"רשימה שחורה" אצל חברת "יורופקאר"; התובע נכלל ב"רשימה שחורה", כך לטענתו, בשל השכרת רכב קודמת של התובע אצל חברת ההשכרה שלא התבצעה באמצעות הנתבעת; התובע או הסוכנות שפנתה מטעמו לנתבעת לא מסרו לה על בעיה כלשהיא עם חברת ההשכרה, למרות שהמידע בעניין זה היה אצל התובע; חברת ההשכרה היא בעלת דברו של התובע ולא הנתבעת; נראה שהתובע סבור, מחמת טעות, שהנתבעת היא חברת ההשכרה בעוד שאין הדבר כך; הנתבעת נמנית על רשת עולמית של חברת "אוטויורופ" הפועלת כמתווכת להזמנת שירותי השכרת רכב מחברות השכרה שונות בעולם; הסוכנות ביטלה את ההזמנה לאחר שהרכב לא סופק והתובע לא חויב בדמי שכירות או בדמי ביטול; מבירור שנערך בדיעבד התברר שההזמנה לא בוצעה מכיוון שלתובע חוב כספי כלפי חברת ההשכרה, בשל השכרת רכב קודמת שלא בוצעה באמצעות הנתבעת; הוכחשה הטענה להיותו של ההסכם בין הצדדים חוזה אחיד; בענייננו חל סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הוכחשה הטענה לגבי הוצאת לשון הרע על התובע; בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה.

התובע טען שהתנהלותה של הנתבעת עולה לכדי הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב מכיוון שנכלל ברשימת הלקוחות המוגבלים על לא עוול בכפו ודרש פיצוי בסך של 50,000 ₪, אך אין בידי לקבל את הטענה.

התובע טען שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 200 יורו (809 ₪) כשלושים אחוז מעלות ההזמנה בשל ביטול ההסכם שלא כדין ורשלנותה של הנתבעת, אך אין בידי לקבל את הטענה לגבי הנזק הנטען.

התוצאה מהמקובץ לעיל הנתבעת תשלם לתובע את החיובים הכספיים הבאים- סך של 4,234 ₪ (1,234 ₪ בגין חלקה בעלות שכירת רכב חליפי ו-3,000 ₪ בגין עגמת נפש) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כאשר נישאל על ידי החוקר: "שאלה: אני רוצה להבין אתה יודע אם הרכב נגנב, לא נגנב?". השיב: "לא יודע שום פרטים. אני רק רוצה לומר שהרכב לא בחזקתי ולהעביר את האישור לחברת באדגט, ושהם ימשיכו טפול. אני רק רוצה להודיע שהרכב לא ברשותי". לפי התביעה, בשים לב לכך שהרכב לא נגנב והנתבע מסר את הרכב למדלן אשר לא החזירה את הרכב, נידרש הנתבע להחזיר את שוויו של הרכב לתובעת.

הרי הנתבע הגיע למישטרה על מנת למלא טופס שיוכל להראותו לחברת ההשכרה ולפיו הרכב נגנב ואין סיבה הגיונית לכך שאדם יגיע למישטרה כדי להתלונן על גניבה ויקבל רק אישור על הגשת תלונה בגין נזק בלבד.

...

למרות זאת, בית משפט לא קיבל את טענת הנתבע ולפיה התובעת הכשילה אותו תוך הסתרת תנאי החוזה ולו היה החוזה מוצג, כי אז היה ניתן לבחון את תנאיו ולהגיע למסקנה שהשוכר היה רשאי להעביר את החזקה ברכב לעובדי החברה.

אני סבורה, כי על בסיס הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות ניתן היה להגיע למסקנה ולפיה האחריות היא על הנתבע וגם סכום הנזק הוכח.

עדותו בבית משפט חיזקה מסקנה זו. נובע מכך שגניבה לא הוכחה ועל כן, משאין מחלוקת עובדתית על כך שהרכב לא הוחזר, אך ברור כי הנתבע אשר לא השיב את הרכב היה צריך להשיב את שוויו של הרכב.

בנסיבות, די להסתמך על העדויות על מנת לקבוע כי טענת התובעת בנוגע לשוויו של הרכב הוכחה במידה מספקת ולפיכך אני סבורה, כי דין טענות המערער להידחות גם בעניין זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

רקע לפניי תביעתה בסך225,066 שהוגשה על ידי חברה להשכרת רכבים כנגד שוכר הרכב וכנגד מבטחת הרכב, לקבלת דמי הרכב שלטענתה נגנב כשהיה בחזקתו של השוכר.

לסיום טענותיה ציינה הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את הנזק משום שלא הוגשה חוות דעת שמאי הקובעת מחירו של הרכב וכל שהוגש הוא מיסמך הנחזה להיות מחירון – דף תלוש ומצולם שלא ידוע מקורו, ולכל הפחות צריך היה המסמך להיות מוגש באמצעות עורכו, וודאי מקום שהתובעת היא חברת השכרה ודף המחירון אינו מוכיח את שווי הרכב הספציפי.

בנוסף, הפסיקה הכירה בנסיבות דומות (ולעתים אף מקום שהפוליסה כלל לא הפניתה למחירון לוי יצחק, בשונה מענייננו) בהסתמכות על מחירון הרכב של לוי יצחק, תוך שנקבע כי אם המבטחת טוענת לשווי רכב שונה מזה שקבוע במחירון לוי יצחק או כי שוויו של הרכב פחת מאז תחילת הביטוח ועד למועד הגניבה – היה עליה להביא ראיות מתאימות לכך, ובהעדר ראיות כאמור יש לראות התובעת כמי שעמדה בנטל הוכחת נזקיה לפי מחירון לוי יצחק (ר' למשל ת"א 1295/95 עבד אלכרים מחמוד נ' "דולב" חב' לביטוח בע"מ (23.10.1996); ת"א 9465-01-10 בוזוקשוילי נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע''מ (17.3.2012); ת"א 48173/04 חיים נ' ביטוח ישיר (10.10.2006); תא"מ 12153-07-14 חיין- רוס נ' ביטוח ישיר - אי .

...

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

עוד אציין, כי בנסיבות אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בריבית עונשית לפי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח משום שלא שוכנעתי כי הימנעותה מביצוע התשלום לא נבעה מקיומה של מחלוקת בתום לב מצד הנתבעת.

סיכום הנתבעת תשלם לתובעת סך של 224,475 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט ששולמה, ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.

כללי ביום 23.4.14 התובע, נוסרתי אביב, הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: בקשת האישור), כנגד הנתבעת, איילון חברה לביטוח בע"מ, שהנה חברה לביטוח המבטחת, בין היתר, את עמיתי ארגון "חבר – משתי הקבע והגמלאים בע"מ" בביטוח רכב חובה ומקיף.

למרות שאין היא מחויבת לעשות כן על פי נהליה, כאשר מבוטח מבקש לממש את הכסוי לרכב חלופי אך הדבר איננו מתאפשר אל מול חברת ההשכרה מכל סיבה שהיא, הנתבעת מציעה לו – חלף קבלת רכב חלופי – פיצוי כספי יומי.

על פני הדברים ולאור היתנהלות הצדדים לאורך ההליך, קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. ביחס לפער שבין הסכום שנתבע בבקשת האישור לבין הסכום המוצע בהסדר הפשרה – בבקשת האישור, ביחס לתת-קבוצה א' – התובע העריך שלפחות 100,000 בתי אב רכשו את הפוליסה המדוברת מידי שנה; הניחה כי לכל בית אב השייך לאירגון "חבר" יש כ-1.5 מכוניות; הניח כי לפחות 30% מהפוליסות הורחבו לכסוי "נהג חדש" או "נהג צעיר"; והניח כי ב-5% מהמקרים הרכב המבוטח ביצע תאונה או נגנב באופן המחייב את הנתבעת להעמיד למבוטח "רכב חלופי". ביחס לתת-קבוצה ב', המבקש ביצע חישוב נזק דומה.

...

ב.(1) לעיל – ההנחה בביטוח הרכב, הינה פרי הצעתו של הבית המשפט לסיום ההליך בהסדר פשרה, אשר ניתנה לאחר שבחנתי לעומקם את כתבי הטענות ולאחר 6 דיוני קדם משפט, אשר נמשכו על פני שעות מרבות, במהלכם הצדדים פרסו את טענותיהם ובקשותיהם לפניי.

לפיכך, בהתאם לדברים שנקבעו בהלכת סבו, סבורני כי בענייננו לא מתקיים החשש לקנוניה בין התובע המייצג למשיב, וזאת בשים לב שמדובר בתובענה שנמשכת על פני 9 שנים עת החברי הקבוצה הם קבוצה מצומצמת של צרכנים בין השנים 2014-2011, ולכן אני פוטר את הצדדים מפרסום הסדר הפשרה לציבור וכן מהעברתו לגורמים המקצועיים, לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות ותקנות תובענות ייצוגיות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסדר הפשרה בהתאם למפורט בפסק דין זה; הנתבעת תשלם לתובע גמול ולבאי כוחו שכר טרחת עורך-דין באופן ובמועדים שפורטו לעיל.

התובע הגיש תביעה בסדר דין מהיר, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעים בסך 50,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב תפיסת רכב שהיה בשימושו, מכח עסקת ליסינג שנכרתה בין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2.

בחודש מרץ 2020 דיווחה הנתבעת לחברה שרכב הקליאו נגנב ובטלה את הוראת הקבע לתשלום דמי השכירות.

בחודש יולי 2020 הגישה החברה תביעה בת.א. 23231-07-20 בבית משפט השלום בתל אביב, במסגרתה עתרה לחייב את התובע והנתבעת לשלם לה את חוב דמי השכירות בגין הרכבים.

...

אוסיף, כי ממילא, הוא לא נדרש להתייצב לדיון ההוכחות ביום 11.5.2023 ובסופו של דבר, התברר כי התביעה נגדו חסרת בסיס.

לאור השיקולים שפורטו לעיל, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

בנוסף, ישלם התובע לנתבעים מס' 2 - 3, יחדיו, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.