תביעת חברת ביטוח נגד מעביד על אי הפרשות לביטוח מנהלים

לפיכך, זכאי התובע לתשלום פיצוי חלף הפרשה לפנסיה בסך של 28,228 ₪ הנתבעים לא הכחישו את טענות התובע אך טענו כי חלק המעסיק עומד על סך 8,321 ₪ ויש לחייבם בסכום זה בלבד.

מי שעשה את ההזמנה של הפנסיות של החברת ביטוח וחתם עליה, והיתה תביעה בבית הדין נגד חברת הביטוח והסוכנות מה פיתאום הם ביצעו הזמנת פוליסה על בסיס הזמנה של מזכירה וחברת הביטוח ביטלה את התביעה וביטלה את הפוליסה.

" לא הוצגה בפנינו ראשית ראיה לכך שפוליסת ביטוח המנהלים הוקמה שלא על דעת הנתבעת 1, ואף לא צורף פסק הדין בתביעה הנטענת, או בקשה להגשתו כראיה בהליך זה. לפיכך נדחית טענת הנתבעים אשר לתביעה קודמת שהתנהלה בין הנתבעת 1 לקרן הפנסיה.

בנוסף, גם אם נקבל את הטענה כי פוליסת ביטוח המנהלים נרכשה שלא על דעת החברה, הרי שאין זה פותר אותה מחובת ההפרשה לקרן פנסיה על שם התובע.

...

כללו של דבר, משלא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 3 היה מנהלה של הנתבעת 1 בפועל, לא מצאנו לחייב את הנתבע 3 באופן אישי בסעדים שנפסקו לזכות התובע.

לפיכך התביעה נגד הנתבע 3 נדחית.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 23,625 ₪ (10,500 ₪ X 27/12).

משמעות הדברים היא כי אם מי מהמעסיקים הקודמים של התובעת הפריש עבור התובעת לביטוח פנסיוני, הרי שבניגוד לעמדת התובעת, הרי מעסיקה הקודם, שבו בוצעה עבורה ההפרשות לא היה לביטוח המנהלים נשוא התביעה (סעיף 11.6 בכתב ההגנה המתוקן).

כמו כן לא ברור מדוע התובעת לא הגישה עד היום תביעה כנגד חברת הביטוח מנורה בגין אבדן כושר העבודה שלה, אם היא טוענת שיש לה כסוי בטוחי, לפחות לצורך שיחרור פרמיות שעדיין משלמת, כאשר סביר להניח שהדבר נובע מחשש שהרכיב יידחה וזה יפגע בתביעה זו ועל כן המשיכה לשלם את הפרמיות (סעיף 67 בכתב ההגנה המתוקן).

צו ההרחבה בענף החקלאות קובע כי המעסיק יפריש לפנסיית יסוד של העובד 6% (חלק מעסיק), 5.5% (חלק עובד), ולפיצויים 4.5% (לעובד קבוע דהיינו שהשלים 6 חודשי עבודה) ואילו צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק קבע בשנת 2012 (המועד בו נקלטה התובעת לעבודה) קובע כי על המעסיק להפריש לרכיב הפיצויים הפרשות בשיעור 4.18% לפיצויים ו-4.16% לפנסיה (חלק מעסיק) ו-4.16% (חלק עובד).

חישובי התובעת נערכו על בסיס גובה הפרשות של 18.33% וזאת על פי מיסמך העברת הבעלות עליו חתמה התובעת (5% לפנסיה- מעסיק, 5% לפנסיה- חלק עובד ו-8.3% לפיצויים), כאשר לטענתה בשל אי ביצוע ההפרשות לפנסיה על ידי הנתבעת, היא הפסידה את הזכאות לפנסיה, שהייתה מתגבשת לה עקב ההפרשות הפנסיוניות אשר חברת הביטוח הייתה מבצעת במקום התובעת עקב אבדן כושר העבודה.

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת לפיצוי בגובה ההפרשות אותן היה על הנתבעת להפריש בסך של 1,041.6 ₪.

היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות, התובעת תבעה מהנתבעת סכום העולה על 2,000,000 ₪ ובסופו של דבר פסקנו סכום זעום לעומת סכום התביעה.

לאחר ששקלנו מלוא השיקולים, לרבות מצבה הרפואי של התובעת ומחדלה של הנתבעת, החלטנו לפנים משורת הדין, שלא לחייבה בהוצאות.

שכר הברוטו של התובע, כולל הפרשות לפנסיה חלק עובד ומעביד, מס הכנסה וביטוח לאומי , כאשר בדיעבד התברר שחלק ניכר מכספי הפנסיה שהיו אמורים להכנס לקופת הפנסיה (גם חלק עובד וגם חלק מעביד) – לא הועברו בפועל לקופות, ולכן זכאי לפצוי בגין אי הפרשות לפנסיה.

אעפ"כ, ולמרות שגירסת מנהל הנתבעת עדיפה עלינו, התובע זכאי למלוא פצויי פיטורין, כפי שיובהר להלן: ראשית - בית הדין הארצי כבר קבע לא פעם כי ככל שמעסיק נותן לעובד מכתב פיטורין רק על מנת להונות את ביטוח לאומי (שהרי אם לא פוטר – אינו זכאי לדמי אבטלה) – יש מקום לחייבו בפיצויי פיטורין מלאים.

סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע: "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". בהתאם להלכה הפסוקה הנכוי המותר לפי סעיף 25(ב) לחוק הוא: "סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקזוז לטעון לקזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו" (דב"ע (ארצי) 3-101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ פד"ע כח 241, 258 (1995)).

ונקודה נוספת: בעיניין אי ההפרשות לפנסיה טענה הנתבעת בכתב ההגנה (סעיף 43 כי): "הנתבעת, אשר נקלעה לקשיים , מגיעה להסדר תשלום עבור תשלומי הפנסיה לעובדיה מאת חברת הביטוח ומדובר בתשלום שנתבע בכפל". בעיניין זה לא הובאה כל אסמכתא להסדר תשלומים עם החברה המבטחת, ולא ברור מהם הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת לחברה המבטחת, עבור התובע, ועומדים לרשותו - או שאף שולמו לו בפועל (ככל ששולם).

אלא, שאין בחומר שבתיק, כפי שהוגש, תביעה של חברת הביטוח כנגד הנתבעת, ואף לא ניתן ללמוד מתוך המסמכים שהוגשו לתיק – האם אכן קיים הסדר חוב באופן המסדיר את זכויותיו של התובע בקופת הפנסיה.

...

כאמור, טענה זו אינה מקובלת עלינו.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורין בשיעור של 175,852.94 ₪ , כשסכום זה כולל בתוכו את הסכומים שהופרשו לתובע ע"י הנתבעת, ושעומדים לזכותו בקופת הפיצויים.

בשקלול הכללי, תשלם הנתבעת לתובע ההוצאות ושכר טירחה בשיעור של 15,000 ₪.

מעבר לאמור, אין חולק כי הנתבעים לא שילמו את כלל החובות עבור התובע וכי חברות הביטוח פתחו בתביעה כנגדם כעולה ממכתב ששלחה חברת הפניקס לתובע ביום 8.10.18 בו ציינה: "הודעה על אי העברת תשלום תקופתי ( פרמיה) במועד לפוליסות ביטוח מנהלים / קרנות פנסיה, מבוטח יקר, חשוב לשנו לשמור אותך מעודכן ולכן אנו מבקשים להסבת את תשומת לבך כי על פי הרישומים שבידינו לא התקבלת תשלום ממעסיקך, סלאריקס מובייל פיימנטס ב"ע"מ בחברתינו. קיים חוב סזך 153,217 ₪ הכולל הפרישי הצמדה וריבית". ר' נספחי כתב התביעה.

מנגד, לא שוכנענו כי יש לקבל את רכיב הרווח שאבד, שעה שלא הוגשה חוות דעת התומכת בסכומים שפורטו בנוגע לרכיב זה. יצוין כי עיון בתחשיבים של התובע אל מול השכר שסוכם עימו מעלה כי התחשיבים בסעיף זה כללו גם את רכיב גמל עובד, גמל מעסיק וכן רכיב פצויי פיטורים (8.33%), וכן הסכום שקוזז במסגרת סעיף זה, כלל את הסכומים שהופרשו לתובע בגין חלק עובד, חלק מעסיק ופיצויי פיטורים כעולה מהתדפיסים של חברות הביטוח שבהם בוטח התובע ושצורפו כנספח לכתב התביעה.

...

לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, הגענו למסקנה שאכן יש מקום לפסוק לו פיצוי בגין כך. התובע פנה לנתבע אינספור של פעמים לקבל את שכרו במועד ולמרות האמור, חודשים רבים שכרו לא שולם לו באופן מלא וכך גם לא בוצעו ההפרשות הפנסיוניות, וחמור מכך חלק גמל העובד נוכה משכרו ולא הועבר ליעדו חודשים רבים.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל וזאת תוך 30 ימים מהיום.

הנתבעת דחתה את התביעה לתשלום הפצוי, לאחר שבצעה בדיקה עצמאית של התובע באמצעות מומחה מטעמה ומשממצאיה של בדיקה זו הצביעו, לשיטתה, על אי קיומם של תנאי הזכאות לקבלת הפצוי על-פי הפוליסה.

הנתבעת טוענת כי אין מדובר בביטוח מנהלים ו/או קרן פנסיה וכי הפוליסה מושא התביעה אינה כפופה לתקנות מס הכנסה ואין בה חלק של הפרשות עובד ומעסיק כפי שיש בביטוח מנהלים ו/או בחברות בקופת גמל.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת התובע לבקשה זו ובמכלול כתבי בית הדין והמסמכים הרלוואנטיים בתיק, להלן החלטתנו: דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969 קובע את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לידון בתביעות כדלקמן[footnoteRef:1]: [1: ההדגשות בהחלטה הוספו] "תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה; ..." "קופת גמל" מוגדרת בחוק הגנת השכר תשי"ח 1958, כהאי לישנא: "... קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה שהמעסיק והעובד או המעסיק בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעסיק שניתנה להם הסכמת קופת הגמל וכן קופת גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לענין סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963." במרוצת השנים, פירשה הפסיקה את הוראות הסעיף הנ"ל באופן לא אחיד.

במבוא להסכם האמור צוין, כדלקמן: "והואיל והוועד הגיע להסכם בדבר ביטוח חיים (ריסק) ומחלות כרוניות, קולקטיבי לכל פקידי הבנק ובני זוגם (להלן "הפקידים"); והואיל והוועד פנה אל הבנק בבקשה לאפשר ניכוי חודשי משכר הפקידים בגין הביטוח הנ"ל ולהשתתפות הבנק בתשלומי הפרמיה של העובדים" ובהמשכו של ההסכם, בסעיף 3 נקבע: "הבנק ינכה כל חודש ממשכורת הפקידים פרמיה בגין הביטוח הנ"ל כפי שיקבע מדי פעם על ידי הוועד ויעביר הכספים למבטח/ים." מקום בו התובע, ששמש בתפקיד פקיד בבנק לאומי, החל בעבודתו בבנק שנים ספורות עובר לחתימת ההסכם ומקום בו מן ההסכם עולה כי תחולתו פרושה על כל פקידי הבנק במועד חתימתו ונוכח הוראות סעיף 15 לחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957 – הרי שעל פניו הסכם זה חל על התובע וקובע את חבותו בתשלומים לביטוח הקבוצתי על דרך ניכוי מהשכר.

...

כבר בפתח כתב הגנתה, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, בין היתר ובעיקר, בהעדר סמכות עניינית לבית דין זה. מטענות הנתבעת עולה כי לשיטתה, לאור אופיו, מהותו וסוגו של הביטוח מושא התביעה, הוא אינו בא בגדרה של הגדרת "קופת גמל" כמשמעה בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

ביום 21.3.16 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית (להלן – הלכת מנורה), עליו נסמך התובע בתגובתו, אשר התווה הלכה מנחה במסגרתה הורחבו משמעותית גבולות סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, כדלקמן: "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחיסכון בהתדיינויות ובזמן שיפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להימנע הימנו.

נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי לאחר ששקלנו את מכלול טיעוני הצדדים ומשמודרכים אנו על ידי המצב המשפטי הקיים – נחה דעתנו כי במקרה זה, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

משכך ולאור פרשנותו המרחיבה של בית המשפט העליון, כמפורט לעיל, נחה דעתנו כי תביעה זו מצויה בגדרי סמכותו העניינית של בית דין זה. סוף דבר הבקשה נדחית.